במהלך שנתי השנייה והשלישית בקבוצה התחלתי להחשף בהדרגה אל אלמנטים חדשים הקשורים לפעילויות הקבוצה:
תשלום – בתחילת כל שנה היינו מקבלים דף עם מדרגות סכום ההתחייבות לתשלום למשך אותה השנה, שהתחלק ל10 תשלומים חודשיים (ביולי/אוגוסט לא הייתה פעילות למעט הססיון עם תשלום משלו) ואיריס והגזברית הוותיקה היו אומרות כמה מילים על חשיבות התשלום והנסיון לתת יותר מעצמי ל'עבודה' (הפנימית). סכום המדרגות בש"ח היה 3500, 4500, 5000, 6000 ובהיותי מוזיקאי תפרן שהתפרנס בקושי מהופעות מזדמנות ולימוד גיטרה, במהלך כל שנותיי בקבוצה תמיד בחרתי באופציה הנמוכה ביותר. בשנתי השלישית כבר השתתפנו באופן מלא בכל כיתות התנועות שהתקיימו מדי שבוע ולתשלום הכללי נוסף גם תשלום על כיתות התנועות שסכומו היה 2000 ש"ח לשנה, שהתחלקו ל4 תשלומים.
מטלת כתיבת השאלות שהיו במפגש – בסוף כל מפגש איריס הייתה ממנה כמה חברי קבוצה משתנים לרשום למחרת את תוכן השאלות שעלו במפגש, להתכתב אחד עם השני לתיאום הגרסאות ולאחר מכן לתרגם לצרפתית כדי שז'יל יוכל לקבל עדכונים על המפגשים בהם לא נכח. אני לא שלטתי טוב בצרפתית, בניגוד לכמה חברי קבוצה אחרים ולא עסקתי אף פעם בתרגומי השאלות. לאחר כמה שנים איריס הפסיקה לבקש מאיתנו לעשות זאת.
מזכיר הקבוצה – בכל אחת מהקבוצות – הצעירים, הבוגרים והוותיקים, היה חבר קבוצה שתפקידו היה להיות המזכיר. למזכיר היו מספר תחומי אחריות: כשמישהו לא יכל להגיע לפעילות היה צריך להודיע למזכיר שהיה מעדכן את איריס; המזכיר היה בדרך כלל האחראי לטלפן אל המאחרים למפגשים לשאול מתי הם מגיעים; כשמישהו לא היה נוכח במפגש היה על המזכיר לדאוג שנושא ה'תרגיל הקטן' ועדכונים לגבי שינויים בפעילויות הקבוצה יועברו אליו; המזכיר היה אחראי לרכז טלפונים וכתובות אי-מייל של כל חברי הקבוצה ולוודא שהם מקבלים אי-מיילים שאיריס הייתה שולחת. בעל התפקיד היה קבוע ולפעמים היה מתחלף לאדם אחר אחרי כמה שנים. אני מעולם לא הייתי בתפקיד.
משימת גיוס חברים חדשים – בלחץ הולך וגובר בהדרגה איריס קראה לנו לגייס חברים חדשים לקבוצה והדגישה את החשיבות שבכך להתפתחות האישית שלנו. היא הנחתה אותנו במהלך כל פעילויות גיוס אלה "לנסות לא לשכוח לזכור את עצמינו ולזכור שאנחנו זקוקים לאנשים חדשים כדי שנוכל להעמיק את החיפוש שלנו".
הגיוס התבצע בכמה מישורים:
*הראשון והעיקרי שהחל עוד מהשנה הראשונה היה שיחות אישיות עם מכרים קרובים, לתת להם ספרים ולהפנות אותם אל איריס אם הם מביעים עניין.
*שליחת אי-מיילים אל רשימות הדיוור האישיות שלנו.
*עיצוב, תחזוק ורענון אתר האינטרנט של הקבוצה על ידי חבר קבוצה קבוע, שגם היה אחראי על אתר אינטרנט נוסף יעודי למכירת הכריות שהכנו (חבר קבוצה אחר היה אחראי על ניהול מכירת הכריות). בהמשך הוקם גם עמוד בפייסבוק של הקבוצה.
*ארגון ערבים פתוחים למתעניינים חדשים שכללו הקראת טקסטים, השמעת מוזיקה, ניהול שיח פתוח ולפעמים גם את הקרנת הסרט 'פגישות עם אנשים מיוחדים' שנעשה על פי ספרו של גורדייף. ברוב ערבים אלה לא נכחתי.
*תליית מודעות ופליירים (שאחד מחברי הקבוצה עיצב) בשלל מקומות ובנוסף גם התבקשנו לשים פליירים בספרי גורדייף שבחנויות ספרים ואם אנחנו מוצאים בספר פלייר של קבוצה אחרת – להוציאו. במודעה/פלייר היה טקסט קצר, טלפון ליצירת קשר וקישור לאתר האינטרנט של הקבוצה. באופן תדיר בסוף המפגשים איריס ביקשה לקבל מכולם דיווח על איפה ומתי נתלו מודעות ופליירים לאחרונה ודרשה שכולנו נעשה סיבובי תלייה קבועים.
*פרסום באינטרנט בפורומים וקבוצות דיון רלוונטים של נושאי רוחניות, ניו אייג' וכדומה על ידי כמה חברים קבועים אשר אני נמניתי איתם.
אני זוכר כמה שיחות גיוס בטלפון שערכתי עם חבריי ועם אחי האמצעי בהן חשתי משהו מאולץ ולא נכון, שהלחץ והמסרים של איריס עוברים דרכי אליהם ושאני לא באמת מתחבר לפעולה הזאת שהרגישה כמו צייתנות רובוטית, אך יחד עם זאת הרגשתי שאני מקבל מהקבוצה משהו טוב ושלאנשים הקרובים אלי מגיע לדעת על האפשרות לקחת בזה חלק. היה מורגש שבני שיחתי לא הבינו מה אני רוצה מהם והם הקשיבו בסבלנות וסירבו בנימוס להצעתי להצטרף לקבוצה. כל מי שהכיר אותי ידע שאני ב'קבוצת גורדייף' והיו כאלה שהעריכו את זה ואמרו שהשתניתי לטובה מאז שאני שם והיו כאלה שצחקו על העניין ועל הסודיות שמנעה ממני מלפרט להם מה עושים בקבוצה ואמרו לי שאני נמצא בכת.
שיחות אישיות – איריס הייתה מנהלת עם כל חבריי הקבוצה שיחות אישיות בטלפון ומדי פעם קובעת גם פגישות אישיות במסעדה. לעיתים כשהייתה משיבה למישהו במפגש אשאנז' היא הייתה אומרת "בהמשך לשיחה שלנו" ואז חושפת משהו משיחה אישית שהייתה לה איתו. לפי מה שזכור לי לא נחשפו סודות אישיים גדולים מדיי במקרים האלה אבל עדיין זה הרגיש לי קצת לא במקום וחודר לפרטיות. עם הזמן התרגלתי לזה וחשבתי שזה כנראה אלמנט חשוב של הלימוד שנותן הזדמנות להתעלות מעל למבוכה של האגו וזה הזכיר לי גם תיעודים מסוימים של הדרך בה גורדייף נהג בתלמידיו. בשיחותיי האישיות איתה איריס התעניינה בי וגרמה לי להפתח ולתת בה אמון וגם היא נפתחה ושיתפה אותי בחייה האישיים. התברר ששנינו חולקים כמה קוים מקבילים בחיינו: גם היא הייתה גיטריסטית בעבר וניגנה מוזיקה קלאסית, איבדה הורה בגיל צעיר כמוני (את אמה) והצטרפה בגיל צעיר לקבוצות וניגנה בפסנתר לתנועות. כמו כן למדתי שהיא עובדת כפסיכולוגית, זאת לאחר שחזרה מצרפת וכבר הייתה מוסמכת שם לעבוד בתחום אבל בארץ לא קיבלו את הסמכתה והיא הייתה צריכה ללמוד ולעשות מבחנים מחדש. הייתה לי תחושה שהיא מבינה אותי באופן שאחרים לא מבינים ושהיא מחזקת אותי בדברים שאמרה לי והלך ונוצר בינינו קשר חזק ומיוחד.
הפעלת לחץ לנוכחות מלאה בכל הפעילויות – איריס הייתה חוזרת ומדגישה במפגשים ובאי-מיילים את החשיבות של הנוכחות של כולנו בכל הפעילויות ומסבירה שחוסר עקביות בנוכחות פוגמת בקבוצה ובתהליך. היא הייתה שמה דגש מיוחד על הנוכחות בביקורים של ז'יל שהיו מאוד אינטנסיביים כי כללו בדרך כלל רצף מתיש ותובעני של תנועות ביום חמישי, יום עבודה בשבת ומפגש ביום ראשון. היא הייתה דואגת לוודא שכולם מגיעים לכל המפגשים של ימי ראשון וכשהיו פעמים שהייתי במצב נפשי רע והודעתי שאני לא מגיע, היא הייתה מתקשרת ומשכנעת אותי לבוא דווקא בגלל שאני מרגיש ככה ובדרך כלל הייתי בסוף נכנע ומגיע. בתקופות חופש בהן לא היו מתקיימים מפגשי יום ראשון איריס הנחתה אותנו לשבת בבית לתרגיל בשעת המפגש ולהפנות את הקשב אל הקבוצה.
עזיבת חבר – מדי כמה זמן היה קורה שחבר קבוצה היה מפסיק להגיע. לאחר כמה מפגשים בהם לא היה נוכח איריס הייתה מודיעה שהוא עזב ומבקשת שנשאר בשקט בהתייחסות שלנו לעזיבתו. כשמישהו עזב את הקבוצה זה תמיד העלה אצלי את השאלה מה גרם לו לעזוב אבל צייתתי לבקשה של איריס ונשארתי בשקט לגבי זה וגם לא ניסיתי ליצור קשר עם אותו אדם, למרות שזה לא נאסר באופן מפורש. היו גם אנשים שעזבו למשך תקופה ארוכה ואחר כך חזרו ונשארו או עזבו שוב. זכור לי מקרה של חבר קבוצה ותיק ממני שעזב ולאחר כשנתיים הגיע למפגש אשאנז' אצל איריס. הוא חייך באופן מוזר ומטריד לאורך רוב המפגש ולא הגיע שוב לאחר מכן.
מטלות ביקורי ז'יל – כשז'יל היה מגיע לביקורים הוא היה מתגורר אצל איריס והיה צוות קבוע (איתו מעולם לא נמניתי) שהכין והעביר לו אוכל. בנוסף היה סבב, בו כולם השתתפו, להסיע אותו משדה התעופה אל ביתה של איריס בתחילת ביקור וחזרה מאיריס אל שדה התעופה בסופו. כשהסעתי את ז'יל הוא מדי פעם היה אומר משהו בצרפתית שלא הצלחתי להבין והייתי מנסה לענות בצרפתית המוגבלת שלי עד שבסוף הוא היה פולט כמה מילים באנגלית אך לרוב היה שקט. כשהסענו אותו לטיסה חזרה לצרפת התבקשנו ללוות אותו לביקורת הדרכונים כדי לעזור לו להתמודד עם השאלות של איש הבטחון. מכיוון שהיו בדרכונו שלל חותמות מעבר לישראל מביקוריו הרבים, הוא עורר חשד ובגלל שהאנגלית שלו לא הייתה טובה איריס אמרה לנו להגיד שיש לו אישה בישראל ושאנחנו חברים של המשפחה, כדי להסביר את כמות הביקורים. כמה שנים לאחר שעזבתי את הקבוצה שמעתי שז'יל ואיריס גם התחתנו באופן רשמי בשלב מסוים, כנראה על מנת להקל על ביקוריו ותחקורים בטחוניים אלה.
עבודה עם מסורות – לקראת כל סוף שנה ניתן לנו נושא מסוים אותו התבקשנו לחקור בכל מסורת דתית או רוחנית לבחירתנו ולהכין טקסט סיכום להקראה במהלך הססיון. אני הייתי מרדן במשימה הזאת מכיוון שכמה שניסיתי לקרוא בכתבים של מסורות שונות לא הצלחתי להתחבר לכלום וגם הייתה זכורה לי מספריו של גורדייף הטענה שכל הדתות והמסורות סולפו והתקלקלו במהלך הזמן ולא מצאתי טעם לחקור טקסטים ממסורות שסרחו כשאני בעצמי חלק ממסורת מעשית ואותנטית שמהווה את מקור כל הדברים. לכן, בניגוד למשימה שניתנה, הייתי תמיד מביא שיר שמדבר אלי, מקריא תרגום שלו לעברית ומשמיע אותו. במהלך השנים השמעתי שירים של הביטלס, טום וייטס, בוב דילן ועוד והייתי זוכה לתגובות משועשעות מז'יל ואיריס.
ערב רעיונות – פעם או פעמיים במהלך השנה, בנוסף לססיון, היינו מקיימים במהלך ביקור של ז'יל 'ערב רעיונות', מפגש אשאנז' לפי עמודים מסוימים שהתבקשנו לקרוא בספר 'חיפוש אחר המופלא' ולהכין עליהם שאלות. כשנשאלו שאלות על חלקים שנויים במחלוקת בספר, כמו למשל התאוריות על קרן הבריאה שלפיה החיים על הארץ הם מזון לירח ופירוטים מורכבים על חומרים ומספרים שונים, ז'יל לא הרחיב עליהם ואמר שלא צריך להתייחס אל אלה יותר מדי או באופן מפורש ושזה לא מה שחשוב.
חגיגות ה13 בינואר לציון יום הולדתו של גורדייף המשיכו להתקיים מדי שנה באותו האופן, עם הסעודה החגיגית והוודקה, אך במתנ"ס בו קיימנו את כיתות התנועות וימי העבודה ולא בבית פרטי כמו שהיה באירוע הראשון בו נכחתי. במפגש יום ראשון של השבוע של ה13 בינואר איריס הייתה מזכירה שבאותו השבוע חוגגים את האירוע בכל הקבוצות בעולם ומציינת את החשיבות של זה ואנחנו היינו חוגגים מאוחר יותר בפברואר או מרץ כשז'יל היה מגיע לביקור. לבקשת איריס הייתי מכין כמה מיצירות גורדייף/דה הארטמן ומנגן אותן בפסנתר או בעיבוד לגיטרה במהלך האירוע, לרוב לבדי ולפעמים יחד עם חברי קבוצה מוזיקאים אחרים. כשניגנתי בחגיגות ה13, בסעודת סיום הססיון ובפעמים אחרות שאיריס ביקשה ממני, ז'יל היה שולף מכשיר הקלטה אישי שלו והיה מקליט אותי. הוא היה מחויך ונראה מאוד מרוצה כשניגנתי ושמחתי לראות אותו כך.
במהלך שנתי השלישית בקבוצה התחלנו לערוך את ימי העבודה החודשיים של שבת בחוות עזים שבגליל התחתון, כשלפעמים התקיימו גם ימי עבודה נוספים רק לבנים. בעלי החווה היו אבנר ודורית, זוג השייך לגרעין קבוצת הוותיקים שעד אז לא ראיתי בפעילויות. הבת והבן של אבנר וזוגתו של הבן, שהתגוררו בחווה, היו חלק מהקבוצה שלי והגיעו לכל הפעילויות. את אחד ממפגשי האשאנז' הראשונים שבחווה ערכנו בתוך מערה ובמהלכו שמתי לב שהבן של אבנר בוכה, אולי בעקבות התרגשות מפלישת חיי הקבוצה אל תוך חייו הרגילים שבחווה, אך המפגש המשיך כרגיל ללא התייחסות מיוחדת אל דמעותיו, כמו שקרה במקרים אחרים כשמישהו בכה בזמן פעילות הקבוצה. מטרת העבודה בחווה הייתה הכשרת שטח מסוים שהוקצה לנו שם – תחת מתבן ובסביבתו, למצב שנוכל לקיים בו את הססיון, לאחר הנסיון המר מסוף הססיון הקודם עם בעל הבית הזועם שבבית הבד השכור. העבודות בחווה היו רבות ומגוונות יותר ממה שהיה נהוג בימי העבודה והססיונים עד כה והתמקדו בהתחלה ביישור משטחים על ידי העברת כמויות גדולות של אדמה, שליפת אבנים עקשניות ושבירת סלעים גדולים. בהמשך עיקר העבודה היה הקמת מבנים בבנייה מסורתית עם אבנים טבעיות שהיו פזורות בשטח הרחב של החווה, בשילוב עם בטון. היו כמה חברי קבוצה מומחים לשיטת בנייה זו וברוב ימי העבודה הם עסקו בתכנון הבנייה ובהנחה מחושבת של האבנים זו על זו בעוד שהשאר סיפקו להם חומרים עם נסיעות בשטח החווה לאיתור ואיסוף אבנים מסותתות והכנת בטון ונשיאתו במריצות ודליים. המבנים השונים שהוקמו כללו: מטבח, שירותי נשים, חומות, מדרגות, תאי אחסון, פינת ישיבה מוצלת המורכבת מעמודי במבוק ורשת צל שעליה גדלו עם הזמן גפנים ואולם תנועות שקירותיו עשויים מגדרות במבוק, רצפתו עשויה ממשטח בטון מפולס שעליו קורות עץ וכמו כן כחלק ממבנה האולם הוקם גם תא אחסון לפסנתר השקוע בתוך חומת אבנים. האולם ושטח הישיבה לארוחות היו במתבן בסמוך לערימות קש גבוהות שסיפקו דיסקרטיות, בנוסף לגדרות הבמבוק ורשתות הצל שהקמנו מסביב. מאחורי האולם וערמות הקש היה אזור שיועד לשתי מלתחות לנשים וגברים שהופרדו בעזרת וילונות, שם החלפנו בגדים לכיתות התנועות. עבודות נוספות שהיו בחווה כללו: גינון – עקירת צמחים ועשבים ושתילה והשקייה, התקנת פאנלים סולאריים על גג המטבח, חיווט חשמלי לתאורה ושקעים (בין השאר גם עבור מקרר ישן שהביאו למטבח), עבודות שוטפות בשאר שטח החווה בהתאם לצורך (שהאהובה עלי הייתה עיבוד ענבים להכנת יין אדום) ועוד. בכל פעם שאחד הפרויקטים הגיע לסיום היה מרגש ומספק לראות את התוצר הסופי שלכל אחד מאיתנו היה חלק בעשייתו. לא כל העבודות הושלמו בשנתנו הראשונה שם וחלק מהעבודות הדחופות לססיון, כמו הקמת אולם התנועות, הושלמו בעזרת עבודה נוספת מחוץ לימי העבודה של הקבוצה על ידי תושבי החווה ומתנדבים שהיו מתחלפים בה וגם על ידי פועלים בתשלום. באחד ממבני החווה היה מאוחסן פסנתר גרוע, ישן ושחוק וכשהושלמה בניית האולם הפסנתר הועבר אליו.
העבודה בחווה הייתה עליית מדרגה בקושי הפיזי והרגשתי משמעות בלחוות איך זה להיות פועל בניין בעבודות הכנת הבטון וסחיבת הדליים המתישות. עוד קושי שנוסף היה מרחק הנסיעה מכיוון שאז ובכל שנותיי בקבוצה, גרתי באזור מישור החוף במרכז והנסיעה לחווה לקחה מעל לשעה וחצי ולכן גם היה צורך להתעורר הרבה יותר מוקדם, משימה שהייתה לי קשה במיוחד ביום שבת, וחזרנו הביתה הרבה יותר מאוחר מימי העבודה שהיו בשנה הקודמת באזור בית שמש. הרבה פעמים אנשים לא התעוררו בזמן והיו מאחרים לאיסופים, מה שגרם לי פעם לחטוף קנס גדול, משפט ולמחרת שלילה מיידית של רשיון הנהיגה לחודש כי מישהו איחר באופן משמעותי ונהגתי במהירות מופרזת מהלחץ להגיע בזמן, אבל לפחות החוויה לימדה אותי לקח ומאז לא עשיתי יותר עבירות מהירות.
בכל שנה התקיים שבוע ססיון לוותיקים שהסתיים כמה ימים לפני תחילת ססיון הבוגרים והצעירים בו חלק מהוותיקים גם השתתפו או רק ביקרו לכמה ימים. מכיוון שהייתי הפסנתרן הראשי התבקשתי מאיריס לשהות בחווה במהלך ססיון הוותיקים, בנוסף להשתתפות בססיון שלי, כדי לנגן להם בכיתות התנועות בבוקר ובערב, כשז'יל מראה את התנועות ואיריס משתתפת עם כולם בכיתה. הפסנתר שבחווה הרבה לצאת מכיוון והיו לו בעיות מכניקה קשות למרות שאיש מקצוע הוזמן לטפל בו כמה פעמים, וזה הקשה על הנגינה. במהלך השנים הפסנתר הועלה על בימה קטנה עם גלגלים, כדי שיהיה אפשר להזיז אותו בקלות אל תא האחסון שבאולם ובהמשך הפסנתר גם עוטר בצביעה אומנותית, כחלק מפעילות הקבוצה. בשלב מסוים קורות העץ של רצפת האולם נצבעו בלַכָּה שהתבררה כדביקה מדי והקשתה על תנועת הרגליים שלוותה גם בצליל חזק של הפרדת נעלי התנועות מהידבקות הלַכָּה בכל צעד. איריס ביקשה לשייף את הקורות עוד ועוד עד שהפסיקו להיות דביקות והעניין סודר.
השהייה בחווה בזמן ססיון הוותיקים הייתה בעלת מתח מסוים עקב היותי על תקן שלא היה קיים שם עד כה, מכיוון שכל מי ששהה בחווה, תושבי הקבע והמתנדבים המתחלפים, היה עובד כל יום בשלל עבודות תחזוקה ואילו אני הייתי סוג של אורח שהיה פטור מעבודה ואפילו היה רצוי שאשמור על ידיי וכוחותיי לנגינה בכיתות. ניסיתי בהתחלה לעזור בעבודות החווה אבל לאחר כמה ימים ושיחה עם איריס בה הבהירה שאני לא מחויב לעבוד בכלום השתרעתי באחת מהזולות המוצלות שבחווה, פתחתי ספר והתחלתי להסתלבט בזמני החופשי הרב שם, כשאני מצמצם את תרומתי לחווה לעזרה בהגשת הארוחות בהן השתתפתי ושטיפת הכלים לאחריהן. מבין תושבי החווה היה איש קשה יום שמיעט לדבר ושלא היה קשור לקבוצות והוא לא ידע כל כך איך להתייחס אל אורח מסוגי, כי היה רגיל כל הזמן לתת עבודות למתנדבים ולעבוד בעצמו ולי הייתה חסינות מזה, אבל עם הזמן הוא למד לקבל את המצב בהבנה. בססיון הוותיקים השתתפו אבנר ודורית, לכן הם לא היו זמינים לעבודות החווה השוטפות עליהן היו אחראים בדרך כלל ולבקשתה של דורית הסכמתי להיות אחראי על עבודת השקייה קלה וקצרה בכל בוקר. לפעמים הייתי מבקר במתחם הססיון בהפסקות השתייה שלהם אבל מעבר לכך ולנגינה בכיתות התנועות לא השתתפתי בססיון הוותיקים ובסיומו נסעתי הביתה לכמה ימי מנוחה שאחריהם חזרתי לחווה להשתתף בססיון שלי.
הססיון בחווה היה קשה במיוחד בשל החום הכבד ששרר שם ללא הרבה מחסה מהשמש, יחד עם התנאים הקשים הרגילים של שינה ואוכל מועטים ועבודה פיזית רבה, ובהפסקות הצהריים לפעמים כמה מאיתנו הלכנו להצטנן בבור מים מקפיאים שהיה בקרבת מקום בשטח החווה. הבנים ישנו באוהלים שהיו מעט רחוקים מאזור המתבן, הבנות בצריפים ובמבנים שונים שבחווה וז'יל ואיריס ישנו בבית בישוב קרוב. ההליכה המרובה על אדמה לא מפולסת ובחלקה בעלת שיפועים חדים בין המתחמים השונים שבשטח החווה הרחב הוסיפה עבורי עוד מימד של קושי, בהתשה המצטברת של שרירי הרגליים. גם בססיון הזה ארוחות הבוקר היו בלתי מוגבלת בכמות האוכל וארוחות הצהריים והערב כללו מנות קטנות ללא תוספות שהלכו והצטמצמו ובסוף כל יום הייתי קורס באוהל שלי, מורעב ומותש. מאותו הססיון והלאה קיבלנו הוראה להמנע משתייה מהרגע שמתעוררים בבוקר ועד לארוחת הבוקר, בנוסף לאיסור הרגיל שלא לצרוך מזון מחוץ לארוחות המשותפות, וז'יל היה משתעשע ואומר שאם אנחנו ממש צמאים אפשר ללגום בחטף קצת מהמים של צחצוח השיניים. אני צייתתי באדיקות להוראה זו במשך כל הססיונים בהם השתתפתי והיה זה מאתגר מאוד לא לשתות בחום העולה בחווה במשך כמה שעות מכיוון שעד ארוחת הבוקר היו כשעה של הכנת הארוחה, חצי שעה תרגיל ישיבה ובדרך כלל גם שעה כיתת תנועות, וככל שעברו ימי הססיון חשתי יותר ויותר עייפות כבדה וערפול חושים בשעות הבוקר האלה אך זכרתי את האמירה של ז'יל על "לעייף את האגו" ומצאתי הצדקה לצום הזה. כשהגיעה שעת ארוחת הבוקר הייתי ממלא עצמי במים ולמרות האוכל הבלתי מוגבל שבארוחה זו (שהחל מססיון זה כללה גם יוגורוט ולבנה טריים מתוצרת החווה) לא יכולתי לדחוס הרבה אל קיבתי המכווצת. לססיון זה והבאים אחריו כולנו התבקשנו להביא עוגיות שהכנו במו ידינו ולאחסנן במטבח ולפעמים איריס הייתה אומרת בסוף ארוחה ש"מי שמרגיש שהוא ממש צריך יכול ללכת למטבח ולקחת עוגיה". להפסקות השתייה הקצרות שבמהלך היום התלוו לפעמים אותן העוגיות, כל פעם מסוג אחר, ואיריס הייתה שואלת בחיוך מי הכין את אלה המוגשות הפעם.
ישיבות הקפה והסיגריה הלא רשמיות בהפסקות הצהריים שבססיון נוהלו באופן אדוק על ידי קציר הוותיק, שאז כבר היה משתתף קבוע בכל פעילויות הקבוצה ונהיה דמות משמעותית עבורי שהיוותה ניגודיות לאיריס בחדות הלשון וההומור השנון והמבריק שלו ובפתיחות שלו בנושאי הקבוצה, ואיציק ואני היינו פוקדים ישיבות אלה באופן קבוע ומנצלים את הסיטואציה והפתיחות של קציר לשיחות רכילות על הקבוצות. למדנו ממנו שכמה שנים לפני שהצטרפנו היה פיצול מקבוצה אחת גדולה שפעלה יחד במשך שנים לשתי קבוצות – הקבוצה שלנו וקבוצה אחרת אליה גם מגיע מורה מצרפת. בעבר, כששתי הקבוצות עבדו יחד, המורה הצרפתי בקבוצה האחרת היה אחראי על מפגשי האשאנז' וז'יל היה אחראי רק על התנועות אבל נוצרו ביניהם חילוקי דעות עד שקרה הפיצול שבמהלכו הקבוצה שלנו גם ויתרה על זכויותיה להשתמש בבית עבודה משותף שהם בנו יחד באזור ירושלים, כדי להמנע מחיכוכים ממושכים. כששאלנו למה בחר להיות דווקא בקבוצה שלנו, קציר אמר שזה בעיקר בגלל הידע והשליטה הנרחבים של ז'יל ואיריס בתנועות והביע את התפעלותו מאיך שז'יל מתרוצץ בשמש ועובד איתנו בגילו המופלג. תהיתי איך אנשים שנמצאים שנים בדרך הזאת, שאמורה להביא להתעוררות ולפתיחות, מוצאים את עצמם מתווכחים אחד עם השני, מתפצלים ונפרדים.
מערכת החשמל הסולארי שהתקנו בחווה התבררה כחלשה מדי וגרמה לנפילות חשמל תדירות ומדי ערב היינו משתמשים במנוע רכב כדי שנוכל להשתמש בחשמל עד שעות הלילה המאוחרות לתאורה והשמעת מוזיקה. בססיונים הבאים כבר למדנו והתארגנו על גנרטור קבוע. כשישבנו לארוחות, לתרגיל ולאשאנז'ים סבלנו מעקיצות פשפשים ואבנר היה מרסס את אזורי הישיבה ברעל נגד פשפשים שהיה עוזר רק ליום יומיים עד ששוב היינו חוזרים ונעקצים. בישיבות האשאנז' הליליות הפריעו לנו כלבי החווה ביללות ונביחות. אחד מחברי הקבוצה לקח על עצמו להיות אחראי לסלק אותם ובכל פעם שהם התחילו להרעיש הוא מיד היה קם ורץ לטפל בעניין וזה שיעשע אותנו. אותו אדם היה איתי מראשית הדרך באותה קבוצת הכנה. הוא היה קרוב לגילי, דיי מהר התידדנו והיינו נפגשים לפעמים גם מחוץ לפעילויות הקבוצה. בססיון הזה הוא היה נראה מעורער מהרגיל ובמצב נפשי לא טוב ובהמשך השנה הוא עזב את הקבוצה ונסע לטייל בעולם. קיבלתי ממנו יום אחד אי-מייל עם תמונה שלו יושב ערום בתנוחת מדיטציה על קצה הר מושלג. לא שמרתי איתו על קשר וכמה שנים אחר כך שמעתי מחבר קבוצה אחר שהוא חזר בתשובה.
אני זוכר היטב איך ביום האחרון של ססיון זה אבנר ניצח עלינו במבצע העברת מלבני חציר כבדים ודוקרניים והרגשתי איך אני כמעט ומתמוטט באפיסת כוחות בהיותי כבר מותש מהשבוע האינטנסיבי החולף וגם בססיון הזה היה רגע בו נשברתי, הלכתי לחפש מקום שקט הרחק מהשאר והתפרקתי בבכי.