במהלך שנותיי הראשונות בקבוצה ההתנסויות שלי הלכו והעמיקו וראיתי איך הן משפיעות על חיי באופנים שונים. זו משימה קשה לתאר במילים תהליכים פנימיים מופשטים ועדינים המתפרשים לאורך תקופה ארוכה של כמה שנים אך אעשה כמיטב יכולתי להעביר את רשמיי:
תרגיל הישיבה (מדיטציה) היה מאתגר עבורי ורוב הזמן היה מדובר בחוויה לא נעימה. תחושת הזמן הייתה משתנה, לפעמים הרגיש שהזמן עבר מהר ולפעמים הוא הרגיש כמו נצח. היה לי קושי להתחבר לתחושה של הגוף, חשתי את הראש שלי כחלק נפרד ועצמאי המנותק משאר הגוף ולא כ"חוליה אחרונה בעמוד השדרה" כפי שאיריס הייתה מנחה אותנו ובסיבובי סריקת הגוף בדרך כלל לא הרגשתי שום תחושה ברוב האיברים. הגוף הרגיש לי מעוות ולא סימטרי (אולי עקב שנים של התנוחה הלא טבעית בנגינת הגיטרה, כך חשבתי) והיה לי קשה למצוא תנוחה בה אני לא זקוף באופן נוקשה מדי ולא שפוף באופן רפוי מדי, זרוע שמאל הרגישה לי תמיד מכווצת ותפוסה, קפואה כמו אבן, ואי הנוחות הפיזית הייתה מתישה ומתסכלת. כשכבר הרגשתי תחושה באיבר מסוים לא תמיד ידעתי להבחין אם התחושה ממשית או שאני מדמיין אותה. בסוף התרגיל הצוואר שלי היה בדרך כלל תפוס והייתי צריך לסובב קצת את הראש כדי להשתחרר ולפעמים חלקים באזור הרגליים והישבן נרדמו.
בנוסף לקושי הפיזי שבתרגיל, הייתי במהלכו עד לפטפוט הפנימי האינסופי והבלתי נשלט שמקריין ומפרש כל רגע ורגע את מה שקרה, קורה ויקרה וזה היה מתיש ומענה ובשילוב עם חוסר היכולת לחוש את הגוף הרגשתי שאני לא "מצליח" בתרגיל, ופעמים רבות הסבל שחוויתי היה כה קשה שרק ייחלתי לרגע הסיום שיגיע. היה מעניין לראות את הקשר של מיקום העיניים, בעודן עצומות, אל הפטפוט של המחשבה: היה נראה לי שכשהרפיתי את העיניים ונתתי להן לפנות כלפי מטה, בדומה למצב כשאני שוכב ומנסה להרדם, אז המחשבה הייתה מעט נרגעת והתחושה הייתה כאילו ה"תודעה" שלי יורדת למטה מהראש אל שאר הגוף, וכשהעיניים היו חוזרות למבט קדימה אז ה"תודעה" הייתה עולה חזרה לראש והמחשבה הייתה חוזרת לפטפט ותופסת את כל תשומת הלב שלי. הקשר הזה לא היה תמיד ברור לי, לפעמים נראה שההרפייה מהמחשבה וההתפסות אליה היו אלה שגורמות לשינוי מיקום העיניים ולא להיפך, לפעמים נראה ששני הדברים קורים יחד בו זמנית ולפעמים נראה שאין בהכרח קשר בין הדברים בכלל.
מדי פעם כשישבתי לתרגיל חוויתי במהלכו רגעים קצרים בהם אי הנוחות הפיזית נעלמה, הזקיפות מצאה את מיקומה המדויק, הדיבור הפנימי הרפה והשתתק מעצמו ותחושה חזקה של שחרור ונייחות הייתה מופיעה – לפעמים בהדרגה, תחילה באזור הקרקפת ואז הולכת ומתפשטת וממלאת את שאר הגוף ולפעמים בכל הגוף בבת אחת, אבל אז הדיבור הפנימי מיד היה מתערב ומקריין את זה שאני חווה שקט בראש ותחושה גלובלית של הגוף וש"הצלחתי" בתרגיל ואומר שהוא רוצה עוד מזה ואז תחושת הנייחות של הגוף הייתה נעלמת ואי הנוחות הפיזית מופיעה שוב והייתי נופל חזרה אל אותה לולאה אינסופית ומענה של פטפוט פנימי חסר מנוחה. לעיתים נדירות מצב השקט הזה בתרגיל היה מופיע לאורך זמן ממושך יותר מכמה רגעים ספורים והייתי מרגיש שאני במקום טוב ונכון, כאילו אני נטען באנרגיה ו"מחובר לעולם". אלה היו חוויות מאוד עוצמתיות שהטביעו בי חותם והזכרון המוחשי החזק מהן היה נשאר איתי וגורם לי לחזור לשבת ולנסות שוב בכל פעם מחדש. למרות הקושי הרב שחוויתי במהלכו, כשהתרגיל הגיע אל סיומו והייתי פוקח את עיניי הרגשתי שעברתי מסע ושהתלווה אלי חיבור עמוק יותר אל שקט פנימי שלא היה נוכח באותו אופן לפני שהתיישבתי. כשהיינו יושבים יחד בפעילויות הקבוצה ומגיעים אל רגע הסיום זו הייתה כל פעם חוויה מיוחדת שהרגישה שמאחדת אותי עם חברי הקבוצה, לפקוח את העיניים עם שאר האנשים סביבי שעברו הרגע אותו נסיון פנימי אינטנסיבי של התרגיל כמוני. לפעמים תהיתי אם שאר חברי הקבוצה חווים את אותו הקושי כמוני ואם הוותיקים, איריס וז'יל, שמאחוריהם שנים רבות של תרגול, כבר חווים בתרגיל שקט ממושך וקבוע בכל פעם שהם יושבים. בבקרים שהייתי יושב לבד בביתי ראיתי שהחיבור הזה אל השקט הפנימי משפיע לחיוב על המשך היום שלי, הייתי מתנהל באופן יותר רגוע ושקול והיה הבדל מוחשי ביחס לימים בהם לא ישבתי והייתי יותר מפוזר ורועש מבחינה פנימית, ובשנים הראשונות שלי בקבוצה הקפדתי לשבת בבית ברוב הימים.
ז'יל ואיריס היו אומרים לנו שבתרגיל אני בעצם לא מבקש דבר מהתפקודים הרגילים שלי ולא צריך "להצליח" בו אלא לנסות לתת לו להעשות מעצמו, שרגעי השחרור החזקים שאנחנו חווים הם רגעי חסד שהשכל שלנו מנסה לתפוס ולנכס לעצמו ושזה מה שמתאפשר לנו כרגע וצריך לקבל את זה ולא להאבק בזה אבל עם הזמן וההתמדה בתרגול השכל ילמד להרפות יותר ויותר והתרגיל יהפוך למשהו אחר, שמה שאנחנו חווים כעת זה בעצם רק הכנה לתרגיל. עם הזמן ההכוונות שקיבלנו הלכו וחילחלו ומצאתי עצמי יותר מתמסר להתנסות הישירה בתרגיל ופחות נותן את עצמי לביקורת העצמית על ההצלחה בו.
תרגיל הישיבה היווה את הבסיס לשאר פעילויות הקבוצה – התנועות, התרגיל הקטן, ימי העבודה והססיון, בהם גם התבקשנו לחפש חיבור אל תחושת הגוף ולהתנסות בהתבוננות פנימית.
ככל שהשתתפתי יותר בתנועות הרגשתי שאני חווה את מה שגורדייף מכנה "הדרך הרביעית" – העבודה על השכל, הרגש והגוף בו זמנית באופן הרמוני, בניגוד לדרכים אחרות שלפיו מתמקדות רק באחד ממרכזים אלה שבאדם. בתנועות השכל עבד על ספירה וחישוב מחזורים ומקצבים משתנים ומאתגרים, הגוף עבד על דיוק התנוחות ותנועתן והונחינו לנסות להיות נוכחים בתחושה של הגב וכפות הרגליים, הרגש גורה על ידי המוזיקה שנוגנה והיו רגעים בהם הייתי משוחרר לגמרי והתנועה נעשתה דרכי, מעצמה ומבלי ש"התערבתי", כפי שאיריס הנחתה אותנו לנסות, וזו הייתה תחושה מיוחדת שאיפשרה יכולת מהירות תגובה גבוהה מאוד באופן שלא הכרתי בעצמי לפני כן. ההשתתפות בתנועות איפשרה התבוננות מעמיקה ב"שינה" שלי, כשהייתי תפוס במחשבות או ברגש מסוים הייתי טועה בתנועה ורואה כמה אני לא נוכח. בתנועות היה גם אלמנט חזק של ערבות הדדית – כשלא היינו קשובים כולנו היינו טועים ונחבטים אחד בשני, כשאני הייתי קשוב ושקט ומי שלצידי מפוזר וטועה הוא היה מתקן את עצמו בעזרתי וכשאני הייתי מפוזר הייתי נעזר באחרים וכשכולנו יחד היינו מחוברים אל קשב שקט בתוכינו הכיתה כמו קיבלה חיים משלה וזזה כיחידה אחת. כיתות התנועות החלו בדרך כלל בקטע אילתור בפסנתר והיה נראה שבחלק זה של הכיתה איריס וז'יל גם ממציאים את התנוחות ומאלתרים אותן באותו הרגע, אלה היו תמיד תנועות שונות בכל כיתה בניגוד לקטעי התנועות הקבועים שעבדנו עליהם לאורך כמה שבועות או חודשים אליהם הוספנו בהדרגה עוד ועוד חלקים. היה בדרך כלל עוד קטע אילתור או שניים בהמשך הכיתה ולפעמים איריס הנחתה אותנו לצעוד באופן חופשי ברחבי האולם בלי שום תנוחה מסוימת. התנוחות הלא טבעיות שבתנועות וקטעי האילתור הבלתי צפויים בפרט לימדו אותי להסתגל בזריזות ובשקט לשינויים חדים ובלתי צפויים ועם הזמן ראיתי בהקשר זה שכשמשהו פתאומי ולא צפוי קורה בחיי אני מגיב לו בפחות לחץ וחרדה מבעבר.
בתנועות למדתי לסמוך יותר על הגוף ופחות על השכל שבדרך כלל ניהל אותי והרגשתי איך זה להיות חלק קטן מתוך משהו גדול יותר, רקדן אחד מתוך כיתה של רקדנים שיש לה כוח משלה. באותה התקופה החלה ללוות אותי גם בחיים שמחוץ לקבוצה ראייה של להיות חלק קטן ממשהו גדול ממני – ברגעים מסוימים הייתי מדמיין שאני מסתכל על עצמי מבחוץ כמו דרך עדשה שהולכת ומתרחקת שמראה לי תמונה יותר ויותר רחבה, בהתחלה כל המדינה בה אני חי והתושבים שבה ואז כל העולם כולו והייתי חושב על כל האנשים שיש להם תנאי חיים הרבה יותר קשים משלי ושעברו בחייהם זוועות נוראיות ואז הצרות והדאגות של חיי היו מתגמדות לעומתם, והראייה הייתה מתרחבת הלאה אל מחוץ לכדור הארץ שהיה הולך וקטן ביחס ליקום האינסופי ובנוסף גם חשבתי על מימד הזמן, מליוני וטריליוני השנים שעברו עד שהגעתי לעולם ושעוד יעברו לאחר שאלך ממנו וחיי הרגישו קטנטנים וחסרי משמעות כנגד כל זה ולוותה לראייה הזו תחושה שהייתה משחררת אותי מפחדים וחששות וגורמת לי להתייחס אל החיים יותר בקלילות.
כשניגנתי לתנועות הרגשתי שאני ממלא תפקיד חשוב ותורם לקבוצה, שאני עוזר לחבריי לדרך לחוות התבוננות פנימית משמעותית וכשנתתי את כולי לנגינה והמוזיקה זרמה מעצמה מתוכי חשתי שלא קיימת הפרדה ביני לבין הרוקדים ושאנחנו הופכים לאחד. כשניגנתי בכיתה את היצירות הכתובות הייתי עסוק בתווים ובפסנתר אבל בקטעי האילתור הרגשתי שאני יכול להרים את המבט בחופשיות. כשבהתחלה הייתי מסתכל אל תוך עיניי הרוקדים הבוהות קדימה בחלל (כפי שהונחינו לעשות) ראיתי איך הם מנסים להתבונן פנימה ולחזור אל תחושת הגוף והרגשתי שאני מסתכל עליהם באופן פולשני, לכן הפסקתי להסתכל אל עיניהם וגם אני הייתי בוהה בכל הכיתה כיחידה אחת מבלי להתפקס על אף אחד. התאמנתי בבית באדיקות על התווים שקיבלתי ונהניתי מכך שאני משתפר בנגינת הפסנתר והתמלאתי תחושת סיפוק בכל פעם שהצלחתי להשתלט על יצירה חדשה ולבצע אותה בצורה מושלמת ללא טעויות.
הנגינה בתנועות הלכה והרגישה לי טבעית ושמחתי שיש שימוש לכישוריי בקבוצה. נהייתי מאוד דרוך וקשוב להנחיות הנגינה של איריס במהלך הכיתה, כאילו היא משתמשת בי ככלי בהוראת התנועות, ונוצר בינינו חיבור חזק ומיוחד. לעיתים קרובות היא הייתה מודה ומחמיאה לי על הנגינה בסוף הכיתה והרגשתי טוב עם זה שהיא מרוצה ממני.
ב'תרגיל הקטן' היה חיבור ישיר אל תרגיל הישיבה, הנחו אותנו לקבוע בסוף תרגיל הישיבה את הזמנים במהלך היום בהם אני מנסה לחזור לגוף בעזרת הכיוון של התרגיל הקטן שניתן באותו השבוע. כשחזרתי אל תחושת הגוף בזמנים שקבעתי לעצמי נוכחתי פעמים רבות שאני מכווץ שרירים שלא כצורך, בעיקר באזור הפנים והכתפיים, וכששמתי לב לזה הרפיתי את השרירים והזדקפתי. התרגיל הקטן הביא אותי להתבוננות בפטפוט הפנימי הבלתי פוסק באופן שונה מתרגיל הישיבה – בתרגיל הקטן ההתבוננות התרחשה בזמן שאני במצב פעיל, עם עיניים פקוחות ובתקשורת עם העולם סביבי. ראיתי איך אני כל הזמן רוחש בתוך ראשי ביקורות שיפוטיות ותסריטים פנטסטים על כל מי שבאתי איתו במגע וכשהייתי הולך ברחוב ואנשים זרים היו חולפים על פניי ראיתי איך אני אוטומטית מקטלג כל אחד שמתקרב אלי ולרגע עולה רגש כלשהו ביחס לאופן שקיטלגתי אותו מבלי שאני בכלל מכיר את האדם או החלפתי איתו מילה וראיתי כמה שהפטפוט הפנימי הזה לא בהכרח קשור למציאות ומעוות את תפיסתה. ראיתי שאני מלא במחשבות, רגשות ותכונות שליליות, שיש בתוכי ביקורת עצמית, קנאה, תחרותיות, כעס, שנאה, נהנתנות, רצון להתבלט, להיות מיוחד, להתפרסם ולזכות בהערכה, שאני מדמיין כל הזמן השערות על מה אחרים חושבים ואומרים עלי ומאשים את עצמי בטעויות שאני עושה ושמתי לב שכשהייתי לבד מבלי שאנשים יכולים לשמוע אותי הפטפוט הפנימי היה לפעמים מתבטא גם בדיבור בקול ובמיוחד בזמן נהיגה כשהייתי צועק לשווא על נהגים שנוסעים באופן מסוכן (איריס פעם אמרה לנו בחיוך שאנחנו צריכים לראות את ז'יל נוהג ושהוא גם חוטא בדיבור כעוס אל נהגים בזמן שהוא נוהג). בהתנסויות מסוימות עם התרגיל הקטן היו מצבים בהם ראיתי בבירור כמה עמוק אני לפעמים חולם בהקיץ ולא נוכח – יוצא מהבית וחוזר כמה פעמים כי שכחתי אם השארתי חלון פתוח או משהו אחר, מתכנן לעשות משהו בעוד כמה דקות ולאחר כשעה מוצא עצמי שרוי בפעולה אחרת ונזכר במה שתיכננתי לעשות, מחפש חפץ כלשהו דקות ארוכות ואז מגלה שהחזקתי אותו בידי כל הזמן או שהנחתי אותו במקום לא צפוי כאילו החבאתי אותו לעצמי, וראיתי גם איך אני כל הזמן דוחה דברים שאני רוצה או צריך לעשות וזה התחבר לי אל אותה 'מחלת המחר' עליה גורדייף מדבר בספריו.
ההתבוננות בקולות הפנימיים השליליים שלי במסגרת התרגיל הקטן הייתה בהתחלה קשה ומענה אבל בהמשך התאפשר לי, דרך החיבור לגוף, לחוות ברגעים מסוימים שחרור מהם, במיוחד בימי העבודה ובססיונים כשמסביבי עוד אנשים שמנסים כמוני אבל גם בחיים שמחוץ לקבוצה. לפעמים השחרור התבטא בחוסר ההזדהות שלי עם הקולות האלה שהביא לכך שהם פחות השתלטו עלי ועל פעולותיי ולפעמים חוויתי הדממה מוחלטת של הקולות, מנוחה מרגיעה מהם שהביאה איתה רגש של פתיחות וקבלה של האחר ושל עצמי.
בימי העבודה ראיתי איך אני מתחיל את היום בדיבור פנימי רוטן ורגזני כשהגוף עדיין עייף, כבד ורדום משינה מועטה בלילה ובסוף היום הדיבור הלך ושקט והגוף נהיה יותר נוכח, קל וער. ככל שהמשכנו לעבוד בחווה למדתי להנות מפעילות פיזית מתישה המותחת את גבול היכולת ולגלות שיש בי הרבה יותר כוח ממה שאני נוטה לחשוב. בשנים שהייתי בקבוצה עישנתי סיגריות ולא עסקתי בשום פעילות ספורטיבית לכן הייתי בכושר גופני ירוד ובימי העבודה הייתי מגיע מהר מאוד למצב בו אני מתנשף בכבדות וכל שרירי גופי כואבים ותפוסים, אבל הכוח של הקבוצה גרם לי להתעלות מעבר לזה ולהמשיך לעבוד בכל זאת. בימי העבודה וגם בססיונים היה משטר עבודה קפדני ואסור היה לקחת הפסקה לבד אלא רק במסגרת ההפסקות הקבוצתיות שלא היו רבות ואם הייתי סתם יושב ונח לבדי איריס או אחד הוותיקים היו שואלים אם אני מרגיש בסדר ומנחים אותי לנוח כמה דקות בצל ולשתות אם אני מרגיש צורך ואז לחזור לעבוד, ומכיוון שלא רציתי למשוך תשומת לב נמנעתי מעצירת העבודה ליותר מכמה שניות להסדרת הנשימה. לכל אחד היה תפקיד במערך העבודה ואם מישהו היה מתבטל או עובד באופן מסורבל זה היה משפיע על כולם וזה דירבן אותי לתת עוד ועוד מעצמי, גם כשהרגשתי כבר תשוש ורציתי לנוח והייתי גם מושפע מחבריי לקבוצה שעבדו ללא הרף ומתחו את גבולות היכולת כמוני. זו הייתה חוויה מיוחדת לקחת פעם בחודש הפסקה מהחיים הרגילים ולעבוד עם אנשים באופן שקט ובזרימה ללא דיבור מיותר ולא נחוץ וכשחזרתי הביתה, מרוקן מאנרגיה לאחר יום עבודה מפרך, ישנתי טוב במיוחד בלילה.
החוויות שעברתי בססיונים היו דומות לאלה שבימי העבודה אך התשת הגוף בעבודה פיזית הייתה מתמשכת לאורך שבוע שלם בו גם אכלנו וישנו מעט וכשהאנרגיה הזמינה לי הלכה והתמעטה והגוף שלי נכנס לסוג של מצב השרדותי זה הביא אותי לשקול כל מילה שאני אומר וכל תנועה שאני עושה כדי לשמר את האנרגיה המוגבלת שברשותי וזה לימד אותי איך לפעול באופן יעיל וחסכני ללא דברים מיותרים גם בחיים שמחוץ לקבוצה. ההתשה הפיזית המתמשכת, תרגיל הישיבה פעמיים ביום, כיתות התנועות, כיווני התרגיל הקטן והזמן המועט בו ניתן לנו להיות לבד ללא פעילות – כל תנאי הססיון האלה הביאו למאבק פנימי אינטנסיבי שכמו תקע את הפטפוט הפנימי הבלתי פוסק בפינה מבלי שיש לו לאן לברוח בעודו מנסה להלחם כחיה פצועה ומאוימת, עד שבימי הססיון האחרונים הוא היה הופך למעיין מלמול הברות לא מובנות וחסרות תוכן כגון "בלה בלה", ובסוף היה נכנע ומשתתק לפרקים יותר ויותר ארוכים. הגוף הלך והתפרק ונהיה קל וחי יותר, תחושת אופוריה הייתה מציפה אותי והרגשתי שאני עובר למימד אחר של המציאות, מימד של תחושת חופש חזקה עם רגישות פנימית וסביבתית גבוהה וחושים מחודדים, מימד בו דברים קרו מעצמם ללא התערבותי והזהות והחיים הרגילים שלי היו נשכחים ולא קיימים עוד. חוויות אלה מהססיון היו חזקות ועוצמתיות ובכל שנה הייתה לי ציפיה להגיע אל רגעי השחרור האלה. הארוחות המשותפות היו קסומות במיוחד, איך שישבנו דקות ארוכות בשקט מוחלט מבלי שאיש הוציא מילה מפיו ואכלנו ושתינו יחד במעגל באופן כה שונה מאיך שאנשים נוהגים לסעוד בדרך כלל. כשבחיים הרגילים הייתי נוכח באירוע רב משתתפים ויושב כהרגלי בשתיקה אל מול ההמולה שמסביבי היו בדרך כלל מתחילים לדבר איתי או לשאול אם אני בסדר ואילו בקבוצה הרגשתי בנוח לשבת ולשתוק עם השאר למשך זמנים ארוכים, הרגשתי שייך.
בסעודת הסיום החגיגית של הססיון כבר הייתי שותה כמה וכמה כוסיות וודקה ומשתחרר ומתפקע מצחוק עם כולם במשך שעות, כשכל אחד תרם בתורו בהומור חד עם שלל בדיחות פנימיות על אירועים שעברנו יחד במהלך השבוע והייתי תמיד מגיע למצב בו יורדות לי דמעות מרוב צחוק. נהניתי לקחת חלק בהצגה הקומית שבסיום הארוחה החגיגית בתפקיד הקבוע של נגינת מוזיקת רקע בגיטרה ולפעמים מישהו היה שר שיר והייתי מלווה אותו באקורדים. לאחר ההצגה היינו עורכים מסיבת ריקודים שגם בה הייתי מנגן ביחד עם עוד מוזיקאים שכבר הצטרפו לקבוצה.
הימים הראשונים של החזרה לחיים מהססיון היו חזקים והפכו עבורי לסוג של פולחן שגם לו ציפיתי: המקלחת הארוכה והמענגת בבית לאחר שבוע בו הייתי צריך לקצוב את זמן הרחצה במקלחת משותפת כדי שגם אחרים יוכלו להתרחץ, לאכול מה וכמה שבא לי עד שאני מתפוצץ, לישון במשך שעות, והרגשתי שאני כמו אסיר שיצא לחופשי מבית הסוהר.
במפגשי האשאנז' הזדהיתי עם העדויות של חבריי לקבוצה וככל שעבר הזמן צברתי יותר בטחון והייתי מתחיל לדבר באופן ספונטני ומשתף את התנסויותיי שהיו לרוב דומות לאלה של שאר החברים והרגשתי שאני לא לבד ושיש לי שותפים לדרך. בשיתופים היו עולים לרוב תיאורים של רגעי התבוננות פנימית בשינה האוטומטית ורגעי התעוררות של שקט פנימי שחברי הקבוצה חוו במהלך השבוע בחייהם הרגילים או בפעילויות הקבוצה. באשאנז'ים חשתי שאני מדבר באופן אחר מהדיבור הרגיל שלי והחשיפה של ההתבוננות הפנימית שלי בפני אחרים הייתה משמעותית עבורי ומילאה אותי ברגש חזק כשהייתי מסיים לדבר. הוותיקים, איריס וז'יל היו משיבים באופן רגיש ועדין והיה ניכר שאיכפת להם מאיתנו ושהם באמת מנסים לעזור וזה גרם לי להעריך אותם. הם היו מכוונים אותנו אם אנחנו בכיוון הנכון או שמא אנחנו "הולכים לאיבוד" עם יותר מדי ניתוחים, מחשבות, חשיבות עצמית וביקורת עצמית ומנחים אותנו לנסות לשחרר, לחזור אל השקט פנימי ולהתחבר לתחושה של הגוף, לחפש איך לתת את עצמי לתנאים של העבודה הפנימית בקבוצה במקום להסתכל על מה אני מקבל מהם. איריס עדיין הייתה חותמת כל השבה פעם באופן יותר חם וחיובי עם מילים כמו "מה שאתה מביא מלא תקווה", מלוות בפנים חייכניות ולבביות ופעם באופן יותר קר ודורשני עם שאלות כגון "מה חסר? מה נדרש ממני?", מלוות בפנים חתומות ומרצינות. מדי פעם איריס הייתה לוחצת על נקודות אישיות רגישות של חברי הקבוצה אולם איתי הייתה דיי סלחנית וציינה לעיתים קרובות שדרך הנגינה שלי בתנועות ניתן לשמוע את החיבור שלי לדרך, לקבוצה ולקשב חי ושקט בתוכי ושאני עובר תהליך פנימי משמעותי. היו פעמים שאיריס לא הייתה מרוצה משיתוף של מישהו, בדרך כלל אחד שבתחילת דרכו בקבוצה, ומכוונת אותו לחזור אל התחושה של הגוף ולנסות לדבר ממקום אחר, עמוק יותר.
באשאנז'ים התבקשנו לא "לבשל" שאלות, כלומר לא לבוא עם שאלות מוכנות מהבית אלא לנסות ולשתף באופן ספונטני. היו הרבה התבדחויות בנושא כשאיריס או ז'יל היו שואלים כמה "מבושלת" השאלה, חצי מבושלת או בישול מלא, על אש נמוכה או גבוהה, והיה נוצר שיח משעשע ששיחרר את האווירה הכבדה ששררה לפעמים במפגשים אלה. כשהיה עולה נושא הסבל הכרוך בהתבוננות הפנימית שבאמצעותה אני רואה שוב ושוב איך אני שבוי תחת הפטפוט הפנימי הבלתי פוסק שלי וההזדהות שלי עם רגשות, תחושות ומחשבות, היו משיבים לנו שכדי להתעורר עלי להתבונן בשינה שלי ושההתבוננות הזו לא בהכרח נעימה אך היא מהווה סבל שנחוץ לתהליך. אני זוכר שיתוף אחד שלי בו אמרתי שאני רואה "כמה השקר עמוק", כלומר למרות התדמית החיובית שיש לי על עצמי אני הולך ומגלה שעמוק בתוכי מניעים אותי כוחות שליליים המנוגדים לאותה התדמית ובכך אני בעצם משקר לעצמי, חי שקר. איריס הייתה מציינת מדי פעם את החשיבות הגדולה של התנאים שניתנים לנו בקבוצה, כל הפעילויות השונות, יחסי הגומלין שמתקיימים ביניהן והנוכחות המלאה בהן שהכרחית כדי שצמיחה פנימית תתאפשר ושמשהו חדש יוכל להופיע. ז'יל היה אומר הרבה פעמים ש"הקבוצה היא בית ספר לסבלנות".
איריס המשיכה להתאפר וללבוש בגדים ותכשיטים מהמזרח באשאנז'ים והמראה שלה היה טקסי ומרשים. היא הייתה מנתבת את רגש המפגש והייתה מסוגלת לשנות ברגע את האווירה מרצינות תהומית לרוח שטות ילדותית בכריזמה תאטרלית וסוחפת המלווה בתנועות ידיים ומגוון סוגי טון דיבור משכנעים. המבט שלה היה מהפנט וכשהייתה משיבה לי ונועצת בי מבטים ארוכים תוך כדי הדיבור אלי זו הייתה חוויה עוצמתית עבורי, בעינייה היה סוג של אור שלא ראיתי אצל אף אחד אחר והרגיש שהן כמו מקרינות אלי אנרגיה כלשהי.
כל ההתנסויות האלה התחברו לי אל ספרי גורדייף בהם הוא מדבר על "זכירה עצמית; לראות שאני ישן; הזדהות; סבל מרצון; מאמצי על; תפקוד לקוי של מכונת האדם; בזבוז מיותר של אנרגיה" ועוד, ונוכחתי שדרך הכוונת הקבוצה והעבודה המשותפת עם החברים בה אני לומד להכיר את עצמי באופן עמוק, לומד על סבלנות, צניעות וענווה, מפחית את ביטויי השליליות שלי אל אחרים ואל עצמי, חוסך באנרגיה ומתייעל, מתחבר אל הגוף שלי ולומד על הקשר שלו אל הרגש והמחשבה, ומנסה לחיות כל רגע מחדש. לאורך שנותיי הראשונות בקבוצה היו מקרים בזמן הפעילויות בהם אפפה אותי תחושה קסומה שהזכירה לי את האווירה שבסרטי STAR WARS בהם יש אלמנטים של קבוצה וכוח מיסטי – מסדר אבירי הג'דיי ו'הכוח' THE FORCE, והרגשתי באופן מוזר וחלומי כאילו אני בעצמי חלק מאיזה סרט פנטזיה. התחברתי יותר ויותר להתנסויות שחוויתי באמצעות הקבוצה והאמון שלי באיריס, בז'יל, בחברי הקבוצה ובדרך של גורדייף, הלך וגדל.