בשנים שלאחר מות איציק פעילות הקבוצה המשיכה באותו אופן ללא שינויים ניכרים, כשבחווה של אבנר ודורית התקיימו ימי העבודה בשבתות אחת לחודש והססיונים בכל קיץ. אנשים הצטרפו לקבוצה ועזבו אותה ובמהלך השנים התבסס גרעין קבוע של כעשרה איש בקבוצת ה"בוגרים" שלי, בנוסף לקבוצת ה'וותיקים' וה'צעירים'. מדי פעם היו מגיעים אורחים לפעילויות הקבוצה, בעיקר בססיונים, מבלי שאיריס הודיעה לנו על כך מראש או הסבירה לנו מי הם, ובפעמים הראשונות זה גרם לי להרגיש שהאינטימיות הקבוצתית העדינה שלנו מאוימת על ידי פולש מבחוץ. עם הזמן הבנתי שהאורחים הם כנראה חברי קבוצה לשעבר שעזבו או שייכים לקבוצה האחרת שהייתה פעם מאוחדת עם שלנו, לפני הפיצול עליו שמעתי מקציר. זכור לי ביקור אחד של אורח שהיה נראה בסביבות שנות ה-60 לחייו – הוא ישב איתנו באחת הארוחות בססיון וכשמזגו משקאות חמים הוא קרא בקול: "לא מגישים קודם למורה?", מכיוון שז'יל לא היה הראשון בסבב המזיגה. איריס שלחה לעברו מבט קצר וקשוח ללא מילים והמתח ביניהם היה ניכר. בססיונים היו מגיעים לבקר קרובי משפחה וילדים של חברי הקבוצה ופעם אחת הזמנתי את אחי האמצעי וזוגתו שהיו בביקור בארץ וערכתי להם סיור במתחם העבודה שלנו בחווה בזמן הפסקת הצהריים.
היו גם אורחים מחו"ל שבחלק מהשנים היו מגיעים להשתתף איתנו באופן מלא בשבוע הססיון, כארבעה צרפתים מהקבוצה של ז'יל בפריז וחבר ילדות של איריס שהגיע מארה"ב עם אישתו. את הזוג האמריקאי אירחתי פעם אחת בדירתי בימים שלפני ואחרי הססיון לבקשת איריס ובאשאנז'ים שבססיון הגבר, שגדל בישראל וידע עברית היטב, היה לוחש לזוגתו תרגום סימולטני לדברים הנאמרים, מכיוון שהיא לא ידעה לא עברית ולא צרפתית, וזה היה לפעמים מכביד ומבלבל לשמוע שלוש שפות בו זמנית – ז'יל בצרפתית, איריס בעברית והאמריקאי באנגלית. בנוסף, בתקופות מסוימות השתתפו איתנו בפעילויות הקבוצה במשך השנה תושבי חו"ל שבאו לשהייה ארוכה בארץ ושהתקשו לדבר עברית, ביניהם גבר שויצרי שנראה כבן חמישים שבאשאנז'ים השיב לנו מעמדת הוותיקים וגבר צעיר יותר מקנדה שישב איתנו, ה"בוגרים".
איריס הייתה טסה לצרפת מספר פעמים בשנה להשתתף בפעילויות מרכז גורדייף שבפריז ובהעדרה היינו ממשיכים להפגש בימי ראשון למפגשי האשאנז' ובשבתות לימי העבודה בחווה. בזמנים אלה היה ותיק קבוע שהנחה את תרגיל הישיבה ותיפקד כמשיב הראשי במפגשי האשאנז', אך לא הייתה לו את הכריזמה והנוכחות העוצמתיות של איריס, וההעדרות שלה במפגשים אלה הייתה בולטת. בחופשת הפסח בה לא הייתה לנו פעילות, איריס הייתה בדרך כלל טסה להודו לביקור במנזרים כשלפעמים ז'יל הצטרף אליה ובמפגשים שלאחר החג הייתה משלבת בהנחייה ובתשובותיה רשמים מנסיעתה.
קשרים אלה לקבוצות בחו"ל, בנסיעותיה של איריס לצרפת וביקורי האורחים שהיו מגיעים ממקומות שונים בעולם, נתנו לי תחושה שאני חלק ממשהו גדול יותר מהקבוצה הקטנה שלנו וחיזקו בעיניי את הרצינות והאמינות של הדרך הזו.
איריס וז'יל המשיכו להדריך את תרגיל הישיבה באותו האופן עם וריאציות שונות בחלק ההקדמה. לעיתים רחוקות איריס הייתה מכניסה באופן חד פעמי שינוי במהלך סבב תחושת החלקים של הגוף, למשל כשקראה לחוש את אזור החזה הוסיפה ששם נמצאת "מקלעת השמש" ובמקום להתייחס רק לחלק התחתון של הבטן ולהמשיך משם לרגליים, הוסיפה בדרך גם את איברי המין. שינויים נדירים אלה היו עבורי מפתיעים ומשמעותיים ברצף ארוך שנים של חזרה קבועה על התרגיל ללא שום שינוי ניכר, וכל תוספת קטנה כזו נראתה בעיניי כהתקדמות והתפתחות בדרך שבה יש עוד מה לגלות וללמוד. יחד עם זאת, הקריאה בקול בשמות חלקי הגוף בסבב הסריקה הראשון בכל פעם שישבנו יחד לתרגיל החלה להעיק עלי. לא הבנתי למה אנחנו צריכים לשמוע שוב ושוב את ההדרכה שאנחנו מכירים היטב כבר שנים ולחוש את אותו חלק של הגוף כולנו יחד באותו הזמן, הרגשתי שזה מפריע ושהיה עדיף להמנע מזה ולחלוק את השקט יחד כבר מהסיבוב הראשון של התרגיל, אבל מעולם לא שיתפתי אף אחד בהרגשה זו.
במשך כל שנותיי בקבוצה לא שולבה שום התייחסות לנשימה כחלק מהתרגיל ופעם כשדיברתי עם קציר על כך הוא אמר שהוותיקים כן משלבים אלמנט מסוים של התייחסות לנשימה אבל הוא לא קריטי ולא מדובר על שינוי האופן הטבעי של הנשימה בשום צורה.
עם הזמן נוצר בי הרושם שהתכנים של הטקסטים והתשובות שקיבלנו בקבוצה הלכו וחזרו על עצמם כשהמסקנה העיקרית שתמיד הובילו אליה היא לחזור לתחושה של הגוף ולחפש נוכחות של שקט בתוך עצמי, ובשלב מסוים כבר ידעתי לצפות מה הולכים להשיב במפגשי האשאנז' שהלכו ונהיו יותר ויותר משעממים ומיותרים עבורי. היו בתכנים מוטיבים חיוביים של הבעת חמלה, קבלה ואהבה לעצמי ולאחר אבל במקביל היו גם מוטיבים מייאשים, מדכאים ומייגעים, כשלכל אלה הייתי מקשיב בישיבה זקופה ובנסיון לחיבור עם התחושה של הגוף, כפי שאיריס המשיכה להנחות אותנו לעשות.
ז'יל ואיריס היו חוזרים שוב ושוב על דימויים וביטויים מסוימים בתשובותיהם במפגשי האשאנז', כגון: "אני שאלה, אני נושא בתוכי שאלה; ה'עבודה' היא חיפוש פנימי, בית ספר לסבלנות, תורה שבעל פה; אנחנו מגיעים ל'עבודה' מסיבה אחת ונשארים מסיבה אחרת; יש בתוכי מאבק נחוץ בין שני כוחות, בין ההתעוררות לשינה, בין הזכירה העצמית לחלימה בהקיץ, בין הצורך לתת את עצמי ל'עבודה' לבין ההתנגדות אליה, בין הכבש לזאב שבתוכי; אף אחד לא יכול לעשות את ה'עבודה' במקומי; אני לבד וגם אלוהים לבד; כשאני מגיע לקבוצה אני תולה את המעיל בכניסה, משאיר את המזוודות בחוץ (בהתייחסות לאישיות); האישיות והתפקודים שלי חיוניים אבל הם לא אני והם צריכים להיות כפופים למשהו אחר שיופיע בתוכי; המהות זקוקה למזון שהיא מקבלת בהשפעה של העבודה בקבוצה; יש בי אפשרות למחשבה ורגש מסוג אחר לגמרי ממה שאני מכיר, מעבר לעולם הצורות, מדובר בתפישה בלתי אמצעית, בזרם אחר של החיים; ה'עבודה' היא כמו בצל שמתקלף שכבה אחר שכבה, מלח שנופל למים ולאט לאט מתגבש בקרקעית; אנחנו עוברים תהליך של אלכימיה פנימית, טרנספורמציה דרך הגוף; ללא הכנה נכונה לפעילויות הקבוצה ולססיון התהליך לא מגיע למימוש, באותו האופן שהתו הראשון בסולם המוזיקאלי – 'דו', מכריע וחיוני להמשך העלייה באוקטבת הצלילים; רק אחרי התבוננות ארוכת שנים ב'שינה' שלי, אחרי 40 שנה בקבוצות, אחרי 40 שנה ב'מדבר' – ה'עבודה' האמיתית מתחילה וכרגע אנחנו רק בהכנה".
איריס הייתה חוזרת באופן קבוע על האמרה "אני אוהב, אני לא אוהב, אני רוצה, אני לא רוצה" ואומרת שאנחנו לא יודעים מי אנחנו וקוראת בשמות חברי הקבוצה – "מי זה קציר? מי זה גורי?" וכו', ומתייחסת גם אל עצמה ואומרת "מי זאת איריס?". היא גם הייתה מרבה להזכיר את המוות עם האמרה "אני לא יודע איך הגעתי לעולם הזה, אני לא יודע מתי אעזוב אותו" ובהתייחסות אל הגוף כ"הגוף הזמני הזה" (בספר 'סיפורי בעל זבוב לנכדו' גורדייף אומר שכדי להציל את האנושות על בני האדם להיות מודעים בכל רגע למוות הבלתי נמנע שלהם ושל מי שסביבם ושרק כך האנוכיות שלהם תושמד והנטייה שלהם לשנאת האחר תעקר מן השורש). באותן השנים היו לי לפעמים חרדות מהמוות בליווי תמונה מזוויעה של חדר שכל קירותיו הולכים וסוגרים עלי, כדימוי לזמן הקצוב שנשאר לי לחיות, אבל אותו הזמן לא קישרתי את אותן החרדות לדברים שנאמרו בקבוצה.
כשמישהו מהקבוצה שלי היה מפרש ומנתח את ההתנסויות שלו או מביע התנגדות וביקורת לתנאים והכיוונים שקיבלנו איריס הייתה נוהגת לבטל אותו באזהרות ש"השטן שבתוכי רוצה לגנוב לי את ה'עבודה', אפשר להיות שנים בקבוצות ולחלום את ה'עבודה'". ביציאה לחופשת הפסח היינו מקבלים טקסט הכלל שאלות ברוח החג בסגנון "מה היא המצרים הפנימית שלי? עבור מה אני עבד?". ז'יל המשיך להגיע לכמה ביקורים ספורים לאורך השנה ולשני הססיונים בקיץ. במפגשי האשאנז' הקבועים של יום ראשון שהתקיימו ברובם בלעדיו, איריס הייתה מייחסת אליו אמרות מסוימות עם ההקדמה "ז'יל אומר ש..", ולפעמים הייתה מציינת שהיא מעדכנת אותו במה שנעשה בקבוצה וגם מזכירה הנחייה שנתן לנו – לכווץ את כף היד חזק לאגרוף כשאני מרגיש אבוד, שהחיים סוחפים אותי ואני לא מסוגל לחזור אל עצמי.
הייתה לי תחושה שכשנשאלו שאלות מאתגרות באמת במפגשי האשאנז', המשיבים לא בדיוק התייחסו לשאלה עצמה והסיטו את תשובתם לנושאים הקבועים של שקט, חזרה לתחושת הגוף וחיבור אל משהו גדול ממני, ואיריס הייתה מרבה להגיד לנו שהמילים עצמן לא משנות אלא הכוונה שמאחוריהן, שהמטרה היא לא לקבל תשובה אלא עצם הבעת השאלה ושיש לקבוצה שפה משלה. עם הזמן חברי הקבוצה שלי היו משתמשים יותר ויותר באותם המילים וסגנון ההבעה בהם איריס, ז'יל והוותיקים היו מדברים.
שמתי לב שאל חברי קבוצה מסוימים איריס הייתה משיבה באופן קבוע בצורה יותר חיובית ומחזקת ואל אחרים בצורה יותר מתעמרת ודורשנית. במקרה אחד מישהו שיתף שעשה את תרגיל הישיבה לזמן ארוך במיוחד – מעל לשעה, כשהזמן הנהוג היה סביב החצי שעה, ואיריס ענתה לו באופן שנשמע מעניש, כשאמרה לו שבשבוע הקרוב יעשה בכל יום את התרגיל שלוש פעמים, במקום רק פעם אחת בבוקר כפי שהתבקשנו בדרך כלל. אלי איריס השיבה בדרך כלל בטון חיובי והמשיכה לציין את המשמעות של הנגינה שלי בתנועות בהקשר ההתפתחות הפנימית שאני עובר.
בחלוף השנים הלכתי והמעטתי לדבר באשאנז'ים וכשאיריס הייתה מבקשת ממני לשתף מרשמיי היו פעמים רבות שהשבתי שאין לי מה להגיד והיא הייתה שואלת אם אני יושב לתרגיל בבית ושאלות נוספות כדי לגרום לי לדבר, ואז הייתי פולט כמה מילים מאולצות שאת התשובה אליהן כבר ידעתי. הרגשתי שהנסיון לתאר במילים את החוויות של חיפוש תחושה בגוף ושקט פנימי הוא מיותר, לא באמת אפשרי, ורק הורס ו"מלכלך" את אותן החוויות.
הלחץ שאיריס הפעילה עלינו להשתתף בכל הפעילויות המשיך והתעצם, במיוחד בתקופות בהן חלק גדול מחברי הקבוצה לא היו מגיעים לפעילויות, כשלפעמים היו במפגשי האשאנז' רק שלושה אנשים כולל אותי, בנוסף לארבעת הוותיקים ואיריס, ובביקורים של ז'יל לא תמיד הייתה נוכחות מלאה של כולם. היא הייתה שולחת אי-מיילים קבוצתיים בהם ציינה שז'יל והיא משקיעים הרבה שעות עבודה בהכנת הטקסטים למפגשים וז'יל, שהתקרב לגיל 90, מרגיש שסיים את עבודתו בישראל ומדבר על להפסיק להגיע ושאנחנו צריכים להעריך יותר את המאמץ המיוחד שהוא עושה עבורנו ולהגיע לכל הפעילויות.
הלחץ התבטא גם בשימוש הקבוע של איריס במושג 'דחיפות', במשפטים כגון "לתת את עצמי לצורך ממשי בתנאים אינטנסיביים" ובהבעת חוסר שביעות הרצון שלה מאיתנו כשאמרה לנו לעיתים קרובות שאנחנו לא מעריכים מספיק את התנאים הנדירים והיקרים שניתנים לנו ולא מתייחסים ברצינות מספקת לעבודת הקבוצה. היא הייתה מספרת לנו על אחרים שהקריבו מעצמם הרבה יותר מאיתנו לעבודה הפנימית, ברמיזה ברורה שעלינו לשאוף להיות יותר כמוהם ולהשתוות אליהם: סיפורים חוזרים ונשנים על כמה בקבוצות שבחו"ל עובדים באופן הרבה יותר רציני ותדיר מאיתנו, כמה בעבר אנשים נתנו את כל חייהם לעבודה, איך בתקופת השלטון הנאצי בפריז אנשים הסתכנו במוות בכדי להגיע לפגישות עם גורדייף, איך ז'יל היה מספר מעשיות למנהל עבודתו כדי שיוכל לקבל ימי חופש ולהשתתף בעבודה אינטנסיבית להסרטת התנועות, איך במנזרים שאיריס ביקרה בהם ילדים נזירים קמים בארבע בבוקר לשבת למדיטציה במשך שעות, וגם בחלק גדול מהטקסטים של תלמידי גורדייף שהוקראו לנו היה מוטיב חזק של האפשרות תמיד לתת יותר מעצמי.
לאט, בשקט ובסתר, החלה לחלחל בתוכי האמונה המייאשת שאני אף פעם לא נותן מעצמי מספיק, לא טוב מספיק, לא רציני מספיק, לא עובד מספיק, גם כשאני מקדיש את כולי לקבוצה ועושה כל מה שאיריס מבקשת. כמו שאני צריך כל הזמן להצדיק את זכות הקיום שלי.
בכיתות התנועות עבדנו על תנועות יותר ויותר קשות ומאתגרות הכללו תנועה לפי סימון על הרצפה של סמל האניאגרם (סמל התשיעון המופיע בספר 'חיפוש אחר המופלא'), חישובים מסובכים של סדרות מספרים מבלבלות שכל טור מבצע באופן שונה מהאחר ותנוחות כריעה על ברך אחת או שתיים, תנוחות שלגביהן איריס הייתה מציינת שמי שהכריעה קשה לו יכול לוותר עליה ובמקום זה להתכופף מטה קלות. אחד החלקים היותר מאתגרים פיזית עבורי בתנועות היו סיבובי הדרוויש שהיינו מתרגלים לפעמים במהלך הססיון – היו מורים לנו לתפוס מרחק אחד מהשני, לצעוד במקום ובאופן ספונטני להיכנס לתנועת סיבוב סביב עצמי בתנוחה של הידיים פונות לצדדים ומעלה למשך כמה רגעים, כל אחד לפי יכולתו האישית, לחזור לצעידה במקום ואז שוב להסתובב וחוזר חלילה. זה היה נמשך כמה דקות והסיבובים המסחררים בשילוב העייפות והתשישות המצטברים של הססיון והחום שבחווה הביאו אותי לתחושת עילפון אופורי משחרר. בתנועות המסובכות במיוחד לא הסבירו לנו באופן ברור ומילולי את ההגיון המספרי שמאחורי התנועה והיה עלינו להישאר בבהייה בחלל ללא מיקוד ולקלוט את הדברים דרך חיקוי, כרגיל, אבל כשלאחר הרבה נסיונות כושלים המשכנו שוב ושוב לטעות איריס הייתה נכנעת ונותנת לנו הסבר מפורט ומדויק שהיה עוזר לנו, וחשבתי לעצמי למה לא עושים כך מלכתחילה.
בתנועות מסוימות שולבו שירת מנגינה או קריאה של מילים ולעיתים נדירות היו בססיונים כיתות מיוחדות המיועדות רק לגברים או רק לנשים. היו כיתות שבתחילתן איריס אמרה שהיא או ז'יל מעבירים את הכיתה חולים עם חום והמאמץ והמסירות שלהם היו מרשימים ומעוררי השראה. במהלך השנה לא הייתה נוכחות קבועה של כולם בכל הכיתות וכשאנשים הגיעו לאחר שפיספסו כיתה אחת או יותר והיו מתבלבלים כל הזמן זה היה בולט ועיכב את ההתקדמות בלימוד התנועות, ותחושת ההמשכיות ולכידות הכיתה הייתה מופרעת. התרשמתי שבססיונים ניתנות לנו בכוונה תנועות קשות במיוחד שאין סיכוי שנצליח לבצע אותן במלואן באותו השבוע ואכן לא היינו מצליחים ולא היינו חוזרים אל אותן התנועות בהמשך השנה שבאה. איריס הייתה מציינת ברוב התנועות שאנחנו עובדים רק על חלק מסוים שלהן ולא על הגרסה המלאה וגם באופן הזה רק לעיתים נדירות מאוד הצלחנו לבצע אותן במדויק וללא טעויות. מטרת תרגול התנועות הייתה אמצעי להתבוננות פנימית ולא בהכרח להצליח בהן, אבל האמנתי שיש משמעות גם לביצוע המושלם והמלא שכמעט ולא חוויתי בכיתות. היה בזה משהו מתסכל ומייאש והיה ניכר שגם איריס מתוסכלת ולא מרוצה מכך שהכיתה תקועה ולא מצליחה להגיע לרמת ביצוע גבוהה. היו פעמים בהם היא הזכירה הצגה פומבית של התנועות שהוותיקים פעם לקחו בה חלק והיה ברור שאנחנו רחוקים שנות אור מלהגיע לרמה של הופעה מול קהל. איריס הייתה חוזרת כל הזמן על ההוראה ליישר את כף היד עד קצות האצבעות ולשמוע את האמירה הזאת פעמים רבות בכל כיתה העיקה עלי והיה נראה לי שהיא קטנונית לגבי זה באופן מוגזם. מדי פעם היא נתנה למישהו מסוים מהקבוצה שלי להנחות תנועה במקומה והבנתי שהוא עובר אצלה תהליך הכשרה להיות ממשיך דרכה. תהיתי למה דווקא הוא נבחר לתפקיד הזה.
כשז'יל העביר כיתה הוא היה מדי פעם עושה את תרגיל ה'עצור' המתואר ב'חיפוש אחר המופלא' – בזמן שהיינו עובדים על תנועה, היה במפתיע קורא בקול "!STOP" והיה עלינו לקפוא באמצע התנועה מבלי לזוז לכמה רגעים עד שהיה משחרר אותנו בסימון תנועת ידיים פרושות למטה ולצדדים, ואנחנו לאט לאט היינו חוזרים לעמידת דום. בתרגיל ה'עצור' היה על הפסנתרן להפסיק לנגן מיד בעת הקריאה ובזמן שחרור התנוחה לנגן פירוקי אקורד איטיים ושקטים ולסיים בצליל ארוך כשהכיתה חוזרת לתנוחת הבסיס. לפי גורדייף, בתרגיל ה'עצור' מתבטאת החשיבות של המורה והצורך באלמנט ההפתעה המגיע מגורם חיצוני למטרת התבוננות פנימית באופן שלא יכול להתאפשר כשעובדים לבד ללא מורה, מכיוון שלא ניתן להפתיע את עצמך כך. גורדייף היה מיישם את התרגיל גם מחוץ לאולם התנועות ועוצר במפתיע את תלמידיו בכל זמן ביום כשהם שקועים בעבודות או פעולה אחרת, בשונה מהקבוצה שלנו בה התרגיל התבצע רק בכיתות התנועות. תרגיל ה'עצור' היה עבורי עוד אלמנט משמעותי מספרי גורדייף הקם לתחייה במסגרת פעילות הקבוצה, אלמנט שסימל את הקשר הישיר והאותנטי של ז'יל אל מורשת גורדייף.
ההתנהלות בימי העבודה ובססיונים הייתה לרוב שקטה ומכבדת בין כולם אך לפעמים חוויתי מקרי מתח וחיכוך: היה מישהו שנהג להציק לי בתקיעת אצבע מעצבנת בגבי ולא הגבתי לזה בשום צורה עד שאחרי הטרדה אחת כזאת הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו בתקיפות שאם איכפת לו ממני אז שיפסיק, ומאז הוא לא חזר על כך. הייתה תקופה בה השמנתי קצת וגורי העיר לי מול עוד כמה חברי קבוצה שגדלה לי כרס, דבר שכנראה נאמר באופן משועשע וחברי ללא כוונה רעה אבל הייתי רגיש למשקל ולמראה שלי והאמירה הזו העליבה אותי. היה ססיון בו ראיתי מישהי מנגבת צלחת באיטיות רבה בזמן שטיפת הכלים המשותפת במטבח, זה היה הססיון הראשון שלה והרשיתי לעצמי להעיר לה, באופן דומה להערות של איריס, שהיא יכולה לעבוד מהר יותר. היא הגיבה בקול כועס: "אולי יש דברים שאתה לא יודע?!", ואחר כך למדתי שהיא סבלה מכאב גב קשה שגרם לאיטיות שלה. במקרה אחר בססיון נתקלתי באזור האוהלים בשניים, שגם היו בססיון הראשון שלהם, מנגנים בכלי הנגינה שלהם. מכיוון שידעתי שאסור לנגן כי זה מפריע לתנאי השקט הנחוצים וזכרתי איך בססיון הראשון שלי התבקשתי לשים את הגיטרה שלי בצד, דיווחתי עליהם לאיריס.
כשהיו נותנים לי הוראות לעבודות השונות בחווה לא תמיד הבנתי במדויק את העבודה המוטלת עלי והיו מקרים בהם האחראי על העבודה היה לא מרוצה ממה שעשיתי ותיקן את הטעויות שלי, במיוחד בעבודות המטבח והבנייה. לפעמים קיבלתי את הרושם שחלק מחברי הקבוצה לא מסבירים באופן ברור איך לעבוד ותהיתי אם זה כי מבחינתם אותה העבודה טבעית ופשוטה והם לא מסוגלים להסביר אותה בצורה טובה למי שעבודה זו חדשה עבורו, או כי הם שקועים מדי בחיפוש השקט הפנימי וממעיטים במילים באופן שפגע ברמת התקשורת שלהם. עם השנים נהייתי פחות ביישן והרגשתי בנוח להציק לאחראים על העבודות בשאלות מרובות ולבקש מהם לפקח עלי בזמן שאני עובד עד שהבנתי בדיוק מה אני צריך לעשות ובכך להמנע מטעויות מיותרות.
באחד הססיונים "נתפסנו על חם" בישיבת הקפה הלא רשמית הקבועה בצהריים ואיריס וז'יל נזפו בנו, בעיקר בקציר שהיה זה שהכין תמיד את הקפה ובתור ותיק אחראי שימש דוגמא "רעה" לצעירים. קיבלנו מאיריס וז'יל הוראה שלא לקיים יותר את ישיבות הקפה וגם לא לעשן בכלל בהפסקות הצהריים אלא רק בהפסקות השתייה הרשמיות המעטות במהלך היום, ואותן הישיבות שנתנו קצת מרווח משחרר בתוך הלחץ של הססיון הפסיקו. ז'יל היה אומר על המעשנים שהם "מעשנים את האמוציות שלהם" והוא דיבר מנסיון – איריס סיפרה לנו (ותירגמה לו לאישורו תוך כדי, כהרגלה) שהוא עישן עד גיל 50 והיה מאלה שמחפשים בדלים על הרצפה כשנתקע בלי סיגריות. הוא היה מספר לנו בהומור שכשגורדייף (שלפי הסיפורים במשך שנותיו האחרונות היה מרבה לעשן סיגריות ולשתות אלכוהול) היה נשאל למה הוא מעשן הוא היה עונה בהומור האופייני לו – "אם אני לא לעשן איך אני להשתעל?". באותן השנים עדיין עישנתי סיגריות ונמנעתי מעישון קנביס וצריכת סמים אחרים. היו לי נסיונות הפסקה כושלים והרבה פעמים הייתי מעשן בשרשרת ומסיים את כל הסיגריות שנשארו לי בחפיסה עד שנהייתה לי בחילה, במטרה שלא ישארו לי סיגריות למחרת ושאנסה להפסיק, אבל תמיד הייתי נשבר ונופל חזרה אל מעגל העישון. חלק גדול מחברי הקבוצה היו מעשנים וחלקתי איתם תחושת אחווה בהפסקות השתייה המעטות שהורשינו לעשן בהן. אותן הדקות ביום בהן יכולתי לשבת ולהתרווח באיזו תנוחה שהתחשק לי עם סיגריה וכוס משקה חם ומבלי שיפקחו עלי ויעירו לי על כלום היו עבורי יקרות ערך.
כמויות האוכל בארוחות הצהריים והערב שבססיונים הלכו וקטנו ואיריס לפעמים הייתה מצווה על האחראים על המטבח להחזיר את המנות שכבר הוגשו ולהחסיר מהן מהכמות. היא עשתה זאת במרירות כעוסה והבעת פנים בלתי מרוצה והיה קשה לראות את אותם חברי קבוצה מושפלים כך מול השאר, כשכולם מורעבים ומחכים שהארוחה כבר תתחיל. בשל צמצום גודל מנות האוכל, בכל שנה הרעב שהיה פוקד אותי בלילות הססיון היה יותר ויותר חזק, הייתי מתקשה מאוד להרדם באוהל וחש התשה גופנית מתמשכת גדולה יותר במהלך השבוע. בארוחות הבוקר עדיין הורשינו לאכול באופן חופשי ללא הגבלת כמויות. בשלב מסוים התחלתי לקבל יחס מיוחד ומקל בעבודות בססיונים כדי להבטיח שאהיה כשיר לנגינה בכיתות התנועות. איריס הייתה אומרת לי לפעמים לנוח ולשמור על כוחותיי, וכשפעם נתפס לי הצוואר גורי עיסה את צווארי ביסודיות בעזרת משחה מחברת צמחי המרפא שלו. בפעם אחרת כשנחתכתי בידי גורי חבש לי אותה עם עלי צמח אלת המסטיק שקטף בשטח החווה והתפלאתי ממהירות ההחלמה של הפצע. הוא גם עזר לי לבקשתי לטפל בגור כלבים חולה שהיה בחווה בעזרת תכשיר שרקח עבורו, מכיוון שתושבי החווה לא היו מטפלים בכלבים שלהם וליבי יצא אל הגור.
המשכתי לחוות בססיונים רגעי שחרור אופורי חזקים בהם הייתה תחושה שהגוף שלי מתמלא חיים ופעם קציר ניגש אלי ואמר לי שהוא ואיריס שמו לב שאני עובר משהו מאוד עוצמתי ומשמעותי. היו מצבים בזמן תרגיל הישיבה הקבוצתי בססיונים בהם התעניתי בכאב איום ממחשבות שליליות בלתי פוסקות ורציתי לקום וללכת אבל הכוח של הקבוצה החזיק אותי להמשיך לשבת ולסבול, למרות שבמפגשים שבמהלך השנה היה נאמר שאם אני חווה שליליות חזקה בתרגיל הישיבה אני צריך להפסיק אותו ולא לשבת בכוח. לקראת סוף כל ססיון תמיד היה רגע בו הייתי נשבר והולך לחפש פינה נסתרת בחווה להתבודד לכמה דקות ולהתפרק בבכי.
בדרך לאחד ממפגשי האשאנז' שבמהלך השנה זיהיתי חבר של אחי הבכור חולף על פני כשעליתי במדרגות אל ביתה של איריס והמשכתי לראות אותו מגיע מדי שבוע. בססיון בו השתתף באותה השנה הוא היה חלק גדול מהזמן עם חיוך ענק מקובע על פניו והמראה שלו הטריד אותי. ראיתי את קציר עורך איתו הרבה שיחות במהלך אותו השבוע ובשנה שלאחר מכן הוא כבר לא הגיע יותר למפגשים.
היו שנים בהן נקראנו למאמץ נוסף בתקופה מסוימת של השנה – להפגש באמצע השבוע מוקדם בבוקר סביב שעת הזריחה לתרגיל הישיבה, בקבוצות קטנות המחולקות לפי אזורי המגורים. עבדתי בעיקר בשעות אחה"צ והערב, אהבתי את השעות הקטנות של הלילה ונהגתי לקום בשעות הבוקר המאוחרות, לכן היה לי קשה מאוד להתעורר מוקדם לתרגיל הישיבה הקבוצתי באמצע השבוע ותמיד חשתי עייף מאוד בהמשך אותו היום ולא תיפקדתי במיטבי.
משימה זמנית שלקחתי בה חלק עם עוד כמה חברי קבוצה למשך כשנה הייתה חיפוש אולם לקיום כיתות תנועות באזור תל אביב, כדי להקל על מי שהיה מגיע מהמרכז ומהצפון הרחוק לאולם הקבוע שבאזור בית שמש. לבקשתה של איריס ניהלנו רשימות של אולמות פוטנציאלים, עשינו טלפונים, הלכנו לפגישות ודיווחנו לה חזרה אם המקום מתאים ועונה לדרישות מבחינת עלות השכירות ומבנה האולם, שהיה צריך לכלול וילונות עבים כדי שלא יוכלו להסתכל מבחוץ ואפשרות לכסות מראות קיר אם יש. מצאנו אולם אחד בו השתמשנו מספר פעמים אבל היינו צריכים בכל כיתה לכסות את המראות שבו באמצעות הדבקה זמנית של כיסויים שכל הזמן נפלו ובסוף הוחלט שהאולם לא מתאים, הופסקה בו הפעילות ולא המשכנו לחפש עוד אולם במרכז.
במפגשי האשאנז' המשכתי לשבת באופן קבוע ליד ז'יל ולהיות האחראי להקליט אותו ושודרגנו במכשיר הקלטה דיגיטלי חדש ממנו הייתי מעביר את הקבצים המוקלטים למחשב, ממיין ומעביר לאיריס על גבי דיסק. המשכתי גם להיות האחראי על הקרנות הסרטים והשמעת המוזיקה בססיונים ובאירועים מיוחדים. מדי שנה היו מבקשים ממני לחתום על כמה מסמכים של העמותה הרשומה של הקבוצה בתור חבר ועד והבהירו לי שאין לזה שום השלכה עלי, לא שאלתי שאלות והסכמתי תמיד.
איריס הייתה מבקשת מאיתנו במפגשי הקבוצה, באי-מיילים קבוצתיים ובשיחות אישיות להשתתף באירועי חתונה או שבעה של חברי הקבוצה ולהביע תמיכה באופן אישי כשמישהו עבר אירוע קשה בחיים, כמו תאונה או אובדן פתאומי של חבר משפחה קרוב, ופעם אחת היא ביקשה לערוך מגבית כדי לעזור לאחד מחברי הקבוצה שהיה במצוקה כלכלית. הלכתי לשתי חתונות בהן הרגשתי זר, לא שייך ושהנוכחות שלי שם מזויפת ולא אותנטית, כי לא היה לי שום קשר חברי עם בעלי השמחה מעבר להשתייכות לקבוצה ולרוב נמנעתי מלהיענות לבקשות אלה של איריס.
איריס הייתה מברכת את הבאים לפעילויות עם חיוך רחב ושתי נשיקות על שני צידי הלחיים ועם אנשים מסוימים הייתה מתחבקת ארוכות באופן שהיה נראה לי קצת מוגזם. כשניגנתי בכיתות התנועות היא הייתה באה מאחורי ושמה יד על הכתף והגב שלי ולפעמים הייתה מלטפת אותי ומצמידה את שדייה קלות אל גבי בזמן שלחשה לי לחזור לתחושה של הגב, לחזור אל עצמי ולהתיישר. זה היה פסול בעיניי אבל מכיוון שזה קרה בזמן שניגנתי לא יכולתי להביא את עצמי להתנגד ובאופן מסוים גם קצת נהניתי מהמגע האינטימי החטוף והאסור הזה איתה.
ז'יל היה שם יד על הכתף שלי כשענה לי במפגשי האשאנז' בהם ישבתי לידו וכשהיה בא להודות על נגינתי לאחר כיתת תנועות. הרגשתי שהוא מאוד מעריך אותי והוא היה נוהג להביא לי דיסקים עם המוזיקה שהשמיע בקבוצה כי הייתי מביע בה עניין ושואל אותו מי הנגנים שאנחנו שומעים.
לבקשתה של איריס היינו עורכים לכבוד ז'יל מחוות שונות: כשהיה מגיע לביקורים היא הזמינה את מי שרוצה להתלוות אליהם לארוחה במסעדה, לקראת אחד מימי ההולדת שלו אספנו כסף לקנות לו מתנה ומישהי קבועה הייתה מכינה לו עוגת חג מולד מסורתית בצורת בול עץ כשביקר בתקופת החג. בפעמים הספורות שהתלוויתי למסעדה עם ז'יל, איריס ועוד כמה חברי קבוצה, הערבוב בין העולם האינטימי של הקבוצה לעולם הרגיל שבחוץ היה משונה ומבלבל עבורי. באחד המפגשים איריס סיפרה לנו על ספר חדש של אחד המורים מהקבוצות בחו"ל שהולך לצאת והציעה למי שמעוניין שיעביר לה מקדמה בסך 100 ש"ח לרכישת הספר שז'יל יביא לנו בהמשך. לא ראיתי צורך בקריאת עוד ספר שמדבר על אותם הנושאים שאני כבר מכיר ומתרגל שנים ונראה לי שהייתי היחיד שלא רכש אותו. היא גם הציעה לנו להזמין דרך ז'יל נעלי תנועות איכותיות מצרפת ובשלב מסוים השתדרגתי בנעליים האלה שהיו הרבה יותר נוחות ועמידות.
בין האנשים השונים שהצטרפו לקבוצה ועזבו במהלך השנים היו גם מוזיקאים שאיריס ניסתה להכניס אל תפקיד הנגינה בפסנתר לתנועות. היא ביקשה ממני להיות אחראי עליהם ולהנחות אותם אבל הם לא היו רציניים מספיק באימון על היצירות ובמחויבות להגיע אל כל הכיתות, חלקם נפסלו לאחר כמה נסיונות נגינה כושלים, אלה שכן התאימו וחלקו איתי את הנגינה לתקופה מסוימת בסוף עזבו את הקבוצה, ובחלק גדול מהזמן נשאתי את עול הנגינה לבדי. למרות שבמשך תקופות ארוכות רק ניגנתי בכיתות וכמעט ולא השתתפתי בעצמי בתנועות עדיין התבקשתי לעמוד בתשלום השנתי עליהן כמו כולם (2000 ש"ח) ומעולם לא העליתי על דעתי להעמיד את העניין בשאלה. כשלא היה פסנתרן נוסף ולא יכולתי להשתתף בתנועות הייתי מאוכזב שאני מפספס חלק חשוב מפעילות הקבוצה אך יחד עם זאת חשבתי שלהיות הפסנתרן בכיתה זה תפקיד מאוד מיוחד ושאני בר מזל שניתנה לי הזכות הנדירה לנגן לתנועות, ולעיתים קרובות הייתי מקבל חיזוקים, מחמאות ומילות הערכה על נגינתי מאיריס, ז'יל ושאר חברי הקבוצה.
הנגינה בקבוצה תבעה ממני עוד ועוד כשבנוסף לנגינה בכיתות התנועות בימי חמישי, בימי העבודה החודשיים בשבת, בססיון הוותיקים ולפעמים גם בססיון שלי, ניגנתי באופן קבוע גם באירועים כמו חגיגות ה13 וההצגה ומסיבת הריקודים שבסעודת הסיום של הססיון, לפעמים בעיבודים לגיטרה שעשיתי לבד או בשיתוף חברי קבוצה אחרים. התפקיד הזה גזל ממני זמן הכנה רב בבית בנוסף לאחריות המחייבת להיות נוכח בכל הפעילויות בעוד שחברי קבוצה אחרים לפעמים נעלמו לתקופות וחזרו או לא היו מגיעים באופן תדיר בגלל שהייה בחו"ל, לידת תינוק, אירועים אישיים אחרים או אולי סתם כי לא התאים להם לבוא, וזה היה נראה לי לא הוגן אבל עדיין הרגשתי שאני עושה משהו חשוב ושהכוח של קבוצה שקטה שמאזינה לי בקשב רב ממלא אותי באופן שלא ניתן למצוא בעולם הרגיל שמחוץ לקבוצה. כשאיריס הייתה מבקשת ממני להכין קטע נגינה לאירוע וניגנתי לבד כשכולם יושבים בשקט ומקשיבים לי הייתי לחוץ מאוד ולא אהבתי את תשומת הלב הזאת, שהייתה הרבה יותר מכבידה מהנגינה לתנועות ותיעבתי את הפסנתר הגרוע בחווה שמעולם לא היה מכוון והמכניקה שלו הייתה במצב איום.
היו הרבה מקרים בהם קיבלתי כמה יצירות חדשות לתנועות, הייתי מתאמן על כולן במשך שעות בבית וכשהגעתי לנגן בכיתה איריס החליטה לוותר על חלק מהיצירות ועבודתי עליהן הייתה לשווא. המשכתי לסרב להצעות נגינה בתשלום שנפלו על כיתות התנועות וכשהייתי שואל את איריס לגבי תאריכים קיבלתי את הרושם שהוויתור שאני עושה עבור הקבוצה כבר מובן מאליו מבחינתה והיא לא הייתה מתגמשת לקראתי בנושא. ידעתי שקיום הכיתות תלוי בי ולא רציתי לאכזב את כולם. לפעמים קיבלתי הצעות להופעות גדולות בפסטיבלים שנקבעו כמה חודשים מראש ועליהן לא הסכמתי לוותר, וכשהופעות אלה נפלו על ימי חמישי איריס לפעמים הזיזה את יום הכיתה לרביעי כדי שאוכל בכל זאת להגיע לנגן.
אחד מהאי-מיילים שאיריס שלחה לנו באותן השנים, המשקף את רוח הדברים בקבוצה:
29 אוגוסט 2010
נושא אי-מייל: שנה חדשה הבאה עלינו לברכה..
לחבריי לחיפוש שלום,
הקיץ מאחורינו ואנחנו נערכים לחידוש הפעילות שלנו בסוף ספטמבר.
מבחינה פנימית אנחנו מאד מאד זקוקים לחדש ולהגביר את מאמצינו. לשם כך אנו נקראים לנסות להביא אנשים חדשים לקבוצה שלנו כדי שנוכל להמשיך להעצים את החיפוש המשותף שלנו.
ימים אלו של חודש ספטמבר הם הזמן הכי מתאים לחזור למשימה של תליית המודעות בכל חלקי הארץ. ד' ומ' אחראים על המשימה ואתם מתבקשים ליצור איתם קשר בהקדם כדי לחדש את מלאי המודעות שלכם ולתאם איתם את המקומות שעליהם תהיו אחראים במהלך ספטמבר.
במקביל אנחנו מאד זקוקים להמשיך לחפש מקום לפעילות התנועות בתל אביב. אתם מתבקשים ליצור קשר עם א' כדי לחדש את המאמץ שהחל לפני הססיון. נראה שנצטרך להיות עכשיו הרבה יותר יצירתיים כדי למצוא מקום שיענה לכל התנאים שלהם אנו זקוקים על מנת להצליח לעשות את השינוי הזה.
עכשיו, לאחר הססיון שחלקנו, אני מרגישה שדברי ז'יל אקטואליים עוד הרבה יותר לנוכח המשימות הפנימיות והחיצוניות שעומדות לפנינו.
בחודש יוני ז'יל כתב לנו:
"המשימה היא צורת עבודה בתוך החיים.
היא נמצאת בתווך בין הצורות האחרות של ה"עבודה" ובין החיים.
כשמשימה ניתנת לקבוצה, חשוב שאסתכל כיצד אני מקבל אותה: אני זקוק לקבל אתה לא רק בראש, לא רק ברגש אלא באופן הרבה יותר גלובלי. זהו טעם מאד מסוים שאני זקוק להכיר, טעם מאד חי.. יש רגע שבו אני חווה את המשימה שמוצעת לי אפילו לפני שאני מתגייס אליה, לגמרי זמין, לחלוטין בהסכמה.
הכול יהיה תלוי באופן שבו אני מקבל על עצמי את המשימה וכיצד אני מתגייס אליה. זוהי התגייסות אל מול עצמי: אני לוקח אחריות על פעולה שנוגעת במעמקים של עצמי, בהוויה. היוזמה אמורה להקרין ממה שיהיה ה"אני" האמיתי שלי.
המשימה עוזרת לי לצאת מהתרדמה שלי ושמה בשאלה הרבה אספקטים של עצמי. זוהי פעולה שאינה קשורה להרגלים שלי, לאינרציה שלי, ל"מכניות" שלי או למקריות.
משימה של הקבוצה משרתת את העבודה וממנה אני לומד לשרת את מה שמחוץ לאגואיזם שלי ולעבוד עם האחרים.
העבודה עם האחרים היא אספקט מאד חשוב בתהליך של ההגשמה של האדם, של ההתמרה שלו מאדם אגואיסטי סגור בתוך עצמו, לאדם מודע, פתוח אל עצמו ואל האחרים. פתוח אל החיים…
ללמוד להיות – ללמוד לעשות"
מקווה שתיענו לקריאה ותהיו אקטיביים באופן הנכון כדי לעזור לבית הספר לקבוצה ולעצמכם
באהבת החיפוש
איריס
***סוף האי-מייל
עדיין ניגנתי בהרכב הג'אז הצועני שהלך וצבר פופולאריות וגם בפרויקטים מוזיקאליים נוספים שלא זכו להצלחה מרובה, הקמתי אולפן חובבני בדירתי השכורה והתנסיתי בהקלטות ומיקסים, לבד ועם חברים. הרווחתי כסף טוב עם ההרכב הצועני אבל ההופעות הגיעו בתדירות משתנה, היה קשה להסתמך על זה כמקור הכנסה קבוע והפרנסה היציבה העיקרית שלי הייתה הוראת גיטרה, באופן פרטי ובמוסדות שונים. לא אהבתי ללמד, רוב התלמידים לא התאמנו בבית, היה מייאש לחזור איתם שוב ושוב על אותם התרגילים ללא שום התקדמות ממשית וזה היה בעיניי בזבוז מיותר של הזמן והאנרגיה שלי. לא התחברתי לתפקיד המורה כי בעצמי הייתי אוטודידקט, את רוב ההתקדמות שלי במוזיקה עשיתי לבד בקריאת ספרי מקצוע, בלמידה משמיעה ותרגילים שונים שהמצאתי לעצמי, וההשקפה שלי הייתה שלא צריך באמת מורה אם יש לך תשוקה חזקה למוזיקה. עם התלמידים נוצר קשר חברי, הם הרגישו בנוח לשתף אותי במה שקורה בחייהם וההכלה הרגשית הזו הכבידה עלי, וגם השיחות עם הוריהם היו מעיקות עבורי. קינאתי בתלמידים כשהשוויתי אותם לילד שהייתי, איך להם יש שני הורים אוהבים ודואגים בניגוד אלי, שאבי כבר היה מת כשהייתי בגילם. הקנאה הזו הייתה חזקה במיוחד כשלימדתי בבתי תלמידים באותה השכונה בה גדלתי ואחרי תקופה מסוימת עזבתי את כל התלמידים מאותו האזור עקב הקושי שחוויתי איתם. למרות הסבל שחוויתי בהוראת גיטרה המשכתי לעסוק בזה כי היה מדובר בכסף קל ויציב והיו לי הוצאות מחייה לעמוד בהן, יחד עם התשלומים לקבוצה שאמנם לא היו גבוהים במיוחד אך עדיין היוו עבורי נטל כלכלי. המשכתי להיות בנתק מהמשפחה וסירבתי להצעות חידוש הקשר מחברי משפחה שונים. מדי פעם היה לי קשר זוגי שהסתיים מהר וביליתי זמן רב לבדי. שמרתי על חוק הסודיות של הקבוצה, לא שיתפתי אף אחד במה שעברתי שם וכשמישהו היה סקרן לדעת יותר הפניתי אותו לקרוא ספרים.
בתחילת שנת 2010 טסתי לצרפת עם הרכב של סקסופוניסט לנגן במשך כמה ערבים ברציפות במועדון ג'אז ותיק שבפריז. ז'יל לימד במרכז של גורדייף בפריז ואיריס אירגנה שאתארח בכיתת תנועות שלו בשבוע ששהיתי בעיר. גורדייף הקים בפריז את מרכז הלימוד שלו ובילה בעיר את שלושת העשורים האחרונים של חייו. לאחר מותו בשנת 1949 תלמידתו הקרובה ז'אן דה זלצמן המשיכה לנהל את המרכז, יחד עם המרכזים בלונדון, ניו יורק ומקומות אחרים, למשך ארבעה עשורים נוספים עד שנפטרה בגיל 101 (איריס סיפרה לנו שגורדייף אמר לדה זלצמן שעל מנת שהעבודה שלו תוכל לשרוד היא תצטרך לחיות עד גיל זה, וכך עשתה). המרכז בפריז היה המקום הכי חשוב ובעל הסמכות הגבוהה של דרך גורדייף ואיפה שז'יל ואיריס הוכשרו ופעלו, לכן שמחתי על הזכות הגדולה בעיניי לבקר שם והמעמד ריגש אותי.
ז'יל חיכה לי בתחנת המטרו בה קבענו, הלכנו כמה דקות ברחוב ונכנסנו בדלת גדולה של בניין אחד מתוך רצף של כמה בניינים מחוברים. בכניסה ישבה אישה מבוגרת ליד שולחן והתרשמתי מהחלל הפנימי הרחב מרובה החדרים ובעל התקרות הגבוהות שנישא לגובה כמה קומות ספורות. ז'יל ערך לי סיור זריז בכל החדרים והאולמות שבבניין והיה נראה שהוא קצת שמח ונלהב מהמאורע. התחלנו בקומת המרתף שם הייתה סדנה גדולה ומרשימה לעבודות עץ, חשמל ותחזוקה, עם שלל כלי עבודה תלויים בסדר מופתי על הקירות בחלל שנראה נקי ומצוחצח. המשכנו במעלה קומות הבניין, רוב החדרים הוקדשו לספריות וארכיונים והופתעתי לראות חדרי ישיבות עם שולחן וכסאות, כי ציפיתי לראות בהם רק כריות לישיבה על הרצפה כפי שהיה נהוג אצלינו בקבוצה. לאחר הסיור הקצר ירדנו חזרה לקומת הקרקע ונכנסו אל אולם התנועות. התיישבתי אל גב אחד הקירות לחכות לתחילת הכיתה, מישהי לידי סימנה לי לעבור לקיר הסמוך שם ישבו רק גברים והבנתי שהם שומרים על הפרדה בין גברים ונשים לפני הכיתה – מנהג שלא היה קיים בכיתות בישראל. אישה תפסה את עמדת הפסנתר והכיתה החלה. זזתי עם כולם, ניסיתי להתאים את עצמי ובמהלך הכיתה ז'יל קרא לי להתחלף עם הפסנתרנית וניגנתי קטע אילתור. היה יפה בעיניי לראות איך אני משתלב עם אנשים זרים במדינה אחרת וחולק איתם את אותה המסורת.
באחד הערבים שניגנתי במועדון הג'אז ז'יל בא לשמוע אותי יחד עם הנכד הצעיר שלו שהיה גיטריסט קלאסי. אחי האמצעי, היחיד מהמשפחה איתו שמרתי על קשר באותה התקופה, הגיע מהולנד לפגוש אותי והכרתי לו את ז'יל באותו הערב. לקראת סוף השהות שלי בפריז איריס הגיעה לאחד הביקורים הקבועים שלה בעיר, היא הזמינה אותי לארוחה במסעדה יחד עם ז'יל וחשתי קירבה מיוחדת אל שניהם.
זמן קצר לאחר שחזרתי מפריז יצאנו בקבוצה להרפתקאה חדשה שהפכה למסורת בכל שנה – לערוך יחד עם ז'יל את חגיגות ה13 בינואר לציון יום הולדתו של גורדייף במדבר באזור הערבה, כשבשנה הראשונה ישנו בשטח לילה אחד ובשנים הבאות האירוע הורחב לשני לילות. על הפקת האירוע היה אחראי חבר קבוצה שהיה מדריך טיולים במקצועו והוא אירגן שחבר שלו (שלא היה חלק מהקבוצה) יסייע לנו בהובלת ציוד עם טנדר ונגרר ובשמירה בלילות. הקמנו מאהלים גדולים, הכנו ארוחות בעזרת כיריים ניידות ושולחנות מתקפלים וישנו באוהלים אישיים בשטחי שמורות טבע האסורים לשהייה בשעות החשכה (לז'יל אירגנו אוהל יחסית גדול עם מיטת שטח מוגבהת). עשינו טיולים רגליים ארוכים שכללו עליות תלולות לנקודות תצפית מרהיבות והיה מרשים לראות את ז'יל, בגילו המופלג, מטייל איתנו בתנאי השטח הקשים. להיות מוקף בשקט המוחלט שבמדבר היה חוויה מאוד חזקה עבורי, בלילה הראשון ישנתי תחת כיפת השמיים והרגשתי שזו השינה הכי טובה שהייתה לי בחיים, וכך התאהבתי במדבר אליו חזרתי עוד הרבה בהמשך. באחד הטיולים במדבר היה רגע בו שקעתי בתחושת בדידות ודכדכוך ואיריס באה אלי, החזיקה את ידי וצעדה איתי בשקט לאורך כמה מטרים, והמחווה הזו ריגשה אותי. בפעם השנייה שיצאנו למדבר איריס ביקשה ממני שאעבד לגיטרה כמה קטעי מוזיקה לתנועות בנוסף לקטעי הנגינה שכבר הייתי מכין באופן קבוע לחגיגות ה13. בטיולים הרגליים סחבתי על גבי את הגיטרה לקיום כיתת תנועות בשטח, לנגינת קטע בזמן הפסקה וגם עבדנו על קטע שירה בקולות, כשמדי פעם עצרנו להתאמן עליו בסיוע הגיטרה אבל זה לא עזר כל כך והרבה מאיתנו המשיכו לזייף בצלילי השירה.
חוויה נוספת שהשפיעה עלי בפעם הראשונה שלנו במדבר הייתה מחזה של שמש אפרפרה בשעת דמדומים על רקע הנוף הצהבהב המדברי, מחזה שנתן לי מילים לשיר הראשון שכתבתי והלחנתי. כתיבת השירים החלה כאתגר שהשתעשעתי איתו, מדי פעם שמעתי ברדיו להיטים עכשוויים בעברית שהמילים שלהם נשמעו לי כל כך גרועות שחשבתי שכל ילד יכול לכתוב משהו מוצלח יותר ואמרתי לעצמי שבטח גם אני יכול להתעלות מעל השירים האלה, אז התחלתי לנסות. באותו הזמן קניתי מחבר קבוצה גיטרה אקוסטית (עם מיתרי מתכת) והתאהבתי בצליל שלה שגרם לי להתענג על נגינת אקורדים פשוטים הנהוגים בשירי פופ, פולק ורוק, בניגוד לאקורדים המורכבים יותר שניגנתי בהרכב הג'אז הצועני. הושפעתי וקיבלתי השראה מזמרים שאהבתי: ניל יאנג, בוב דילן, ניק דרייק, מתי כספי ומאיר אריאל.
האמן שהכי השפיע עלי אז היה הזמר וכותב השירים אליוט סמית', אותו הכרתי דרך תלמיד גיטרה שרצה ללמוד שיר שלו. הוא ניגן בוירטואוזיות על גיטרות שהיו מכוונות נמוך מהרגיל ועל כלים נוספים ושר בקול לחישה גבוה ומלא רגש. בשיריו היו אקורדים ומעברים מלודיים לא שגרתיים שהפתיעו אותי והוא היה נוהג לשלב בשירים קללות וסלנג רחוב, גם בבלדות השקטות שלו, באופן ייחודי שנשמע לי טבעי ואותנטי. הוא התמודד בחייו עם טראומות ילדות והתמכרויות לאלכוהול וסמים, בשלב מסוים הוא זכה להצלחה גדולה שגרמה לו להיות יותר ויותר פרנואידי ובסוף הוא התאבד בגיל 34 (למרות שיש ראיות ותאוריות המצביעות על האפשרות שהיה מדובר ברצח). נדלקתי על סמית' ברמה שלא הכרתי מאז האהבות הגדולות שלי אל הביטלס וזאפה. הזדהיתי עם הכאב האמיתי ששמעתי בשירים שלו, הרגשתי שאנחנו מבינים אחד את השני ולהאזנה לו היה אפקט מנחם עבורי. במשך כחצי שנה לא יכולתי להפסיק להקשיב לו, צפיתי בסרטונים של הופעות וראיונות שלו שמצאתי באינטרנט והאישיות המופנמת, הצנועה והביישנית שלו ריתקה אותי. פיענחתי איך לנגן שירים שלו ורכשתי את אותם דגמי הגיטרות עליהן הוא ניגן, בחיפוש אחר הצליל שלו.
השירים בעברית שכתבתי ביטאו תחושות של כאב, בדידות, חולשה, יאוש, ניכור, תקיעות, ריקנות, דכאון, קנאה, זיוף, בוז, ניצול, כשלון, חוסר משמעות וחוסר הערכה עצמית, עם מוטיבים של ביקורת חברתית, הטפה לאותנטיות, זוגיות, מיניות, אהבות נכזבות, התמודדות עם העבר, החוויה בלהיות אמן ומוזיקאי. היו לי שירים אישיים שעסקו באובדן של איציק ואבא שלי, חלק מהשירים היו יותר קלילים, ציניים והומוריסטיים ובשירים מסוימים היו מוטיבים של שקט וחיות פנימית שנבעו מהשפעות הקבוצה. כבר לא הייתי בטיפול אצל הפסיכולוג אליו איריס הפנתה אותי וראיתי בכתיבת השירים וביצועם כסוג של תרפיה וטיפול עצמי. הקלטתי סקיצות של השירים, שלחתי אותן לחברים קרובים ובהמשך גם העליתי את ההקלטות לאתרי אינטרנט ושיתפתי בפייסבוק. התחלתי להופיע לבד במקומות קטנים וגם התארחתי בערב מחווה לאליוט סמית' בביצוע שני שירים שלו. בהקלטות המאולתרות שעשיתי בשנים שלפני כתיבת השירים שרתי באופן פרוע ומשחקי ללא מנגינה ברורה או דיוק בצלילים אבל בשירים החדשים היה צורך בשירה מובנית וברורה יותר בה לא היה לי כלל נסיון. לקחתי שיעורי פיתוח קול אצל ידידה זמרת, שרתי שירים של אמנים שאהבתי, התאמנתי על לשיר את המנגינות של השירים שלי באיטיות עם פסנתר חשמלי, ניסיתי לשיר בסולמות שונים בחיפוש אחר המנעד המתאים שיהיה לי בו נוח, אבל עדיין התקשיתי מאוד לדייק בצלילים ולשמור על יציבות בגוון הקול שלי. לפעמים הייתי מקליט ברצף עשרה טייקים או יותר של שיר אחד וכשהקשבתי להם שמעתי רק את הזיופים בשירה והייתי מתוסכל, מיואש ולא מרוצה מהתוצאה, ובסוף לאחר הרבה נסיונות הייתי מצליח להקליט טייק שהיה נשמע לי רחוק ממושלם אבל מספיק סביר כדי לשתף עם אחרים. נקשרתי אל השירים שכתבתי, הרגשתי שהם מגדירים את הזהות שלי ושמי שרוצה להכיר ולהבין אותי באמת צריך להקשיב להם, השירים סיפקו לי ערוץ לביטוי ופורקן רגשי שלא הייתי מסוגל לעשות באופן ישיר בשיחה. הייתי רגיש מאוד לביקורת ונעלבתי בקלות כשקיבלתי הערות על הטקסטים והשירה שלי.
ניגנתי את השירים לחבר קבוצה שעבד כטכנאי הקלטות ומפיק מוזיקאלי וכמו כן גם חלק איתי את הנגינה לתנועות בתקופה מסוימת. הוא דירבן אותי להיכנס איתו לאולפן ולהקליט את השירים, אני הסכמתי והחלטתי בשאפתנות שאנגן בהקלטות על כל הכלים בעצמי, כדי לחסוך זמן וכסף בעבודה עם נגנים נוספים, וכך ניסיתי ללכת בדרכם של אמנים שאהבתי – אליוט סמית', פול מקרטני, מתי כספי, אסף אמדורסקי ועוד – שגם הקליטו אלבומים שלמים לבדם. השגתי מערכת תופים זולה לדירתי, הקלטתי באולפן הביתי שלי סקיצות לעיבודי השירים כשאני מנגן על גיטרות אקוסטיות וחשמליות, קלידים, גיטרה באס חשמלית ותופים, ואחר כך שיחזרתי את הנגינה בהקלטות באולפן מקצועי בהפקתו של חבר הקבוצה שסייע בקולות רקע ועוד תוספות, וגם עשה את המיקסים כשהסתיימו ההקלטות. הסשנים באולפן התישו אותי, הוצאתי על הפרויקט עשרות אלפי שקלים וכשהקשבתי לאלבום הגמור שנאתי את התוצאה, בעיקר את השירה שלי, והחלטתי לגנוז את האלבום. גערתי בחבר הקבוצה באי-מייל על התוצאה ובהמשך דרשתי מחברים קרובים שקיבלו ממני עותק של האלבום להשמיד את הדיסק שברשותם. חשתי אכזבה עמוקה מעצמי, הרגשתי שנכשלתי והצטערתי על כל הכסף שבזבזתי לשווא. המשכתי לכתוב שירים ולהקליט אותם בבית בתדירות הולכת ופוחתת והופעתי לבד עוד כמה פעמים ספורות.
במקביל פרשתי מהרכב הג'אז הצועני בו הייתי חבר כחמש שנים. שני חברי ההרכב האחרים הקימו משפחה, הנטייה המוזיקאלית שלהם הלכה יותר ויותר לכיוון מסחרי וריצוי הקהל ואחרי כל הופעה הם היו מדסקסים על איזה קטע קיבל הכי הרבה מחיאות כפיים. חזרנו על אותן נעימות מוכרות ולעוסות, אני הלכתי והשתעממתי, הרגשתי כמו ליצן סתמי על הבמה והתחלתי להתפרע יותר בסולואים המאולתרים שלי עם צלילים, דינאמיקה ומקצבים צורמים. לאחר אחת ההופעות הגיטריסט הנוסף בהרכב התעמת איתי על אופן האילתור שלי והציע שאם אני הולך לנגן ככה בהופעה עדיף שרק אלווה באקורדים ולא אקח בעצמי סולואים. עבר שבוע, הייתה לנו עוד הופעה ובזמן שהתארגנו על הבמה אמרתי לגיטריסט הנוסף שאני הולך רק ללוות בהופעה הזאת, כפי שביקש. כשרק ליוויתי באותה ההופעה יכולתי להקשיב לה מהצד ולא אהבתי את מה ששמעתי. בנסיעה חזרה מההופעה ברכב של הגיטריסט הנוסף הרהרתי לעצמי והתחבטתי בשאלה אם הכסף שאני מקבל בהרכב שווה את התחושה של לנגן בהופעה שאני לא רוצה להיות הקהל בה, אם לא מדובר בלחיות שקר. כשהגענו לרכב החנוי שלי אמרתי לגיטריסט הנוסף שימצאו גיטריסט אחר ושאני עוזב, נכנסתי לרכב שלי ונסעתי.
באותן השנים בהן התחלתי לכתוב שירים נכנסו אל חיי שלושה תחומי עניין משמעותיים: קובייה הונגרית, טבעונות וברית מילה:
אל הקובייה ההונגרית נחשפתי דרך חבר חדש שהכרתי. באחת הפעמים שנפגשנו הוא הראה לי איך הוא פותר את הקובייה במהירות מרשימה של מתחת ל20 שניות וסיפר לי שהוא השתתף בתחרות קובייה הונגרית בחו"ל והחזיק בשיא הישראלי הרשמי. פתרון הקובייה היה נראה לי כמו מעשה קסם והתעורר בי דחף עז לדעת גם איך לעשות את זה, הוא לימד אותי ועם הזמן נהיינו חברים קרובים. הלכתי והשתפרתי בפתרון הקובייה שהפכה לחלק מחיי. העיסוק בקובייה הרגיע אותי, אהבתי שיש לי בחיים משהו ברור וקבוע שאני מצליח בו באופן מוחלט ויכול להרשים אחרים באמצעותו, בניגוד להשפעות הקבוצה שכללו ייאוש משאיפה למטרה שאף פעם לא מצליחים להגיע אליה ולשים הכל בשאלה כל הזמן מבלי לנסות לדעת שום דבר באופן מוחלט.
אל רעיון הטבעונות נחשפתי דרך תכנים באינטרנט שהתחברו לנטייה שכבר הייתה לי בכיוון בעבר. התכנים דיברו אלי גם בפן המוסרי והאידיאולוגי וגם בפן הבריאותי, השתכנעתי שלהגביל את עצמי לתזונה טבעונית זה הדבר הנכון לעשות בשבילי, שארגיש ככה טוב יותר נפשית ופיזית, ואימצתי לעצמי אורח חיים טבעוני מוקפד ואדוק. בשנים שלפני המעבר לטבעונות שמתי לב שלאחר כל ארוחה בשרית הייתה לי תחושה גופנית מכבידה ומעייפת שלא אהבתי, וכשעברתי לתזונה טבעונית התחושה הקליליה והעירנית שלאחר הארוחות הייתה בולטת. בהתחלה הטפתי לאחרים לעבור לתזונה טבעונית והצתתי ויכוחים וריבים אבל דיי מהר הבנתי שזה מיותר והפסקתי להציק לאנשים בנושא.
הייתי הטבעוני היחיד בקבוצה ובימי העבודה ובססיונים התייעצו איתי והכינו במיוחד בשבילי מנות טבעוניות שונות משל השאר. זה הוסיף לתחושת ההפרדה, ההתבלטות וחוסר השייכות שכבר הייתה לי בקבוצה, כשחלק גדול מהזמן ניגנתי לתנועות ולא השתתפתי בהן באותו אופן כמו האחרים. קיבלתי בקבוצה גם הערות עוקצניות ולא מכילות לגבי הבחירה שלי בטבעונות: גורי הפנה אותי לספר 'סיפורי בעל זבוב לנכדו' של גורדייף, שם הוא כותב שמי שלא אוכל בשר נהייה אמנם בריא בגופו אך הופך לחלש אופי ולא משתלב בהצלחה בסביבה של אוכלי בשר, ואיריס הייתה מעירה לי באופן קבוע בליווי חיוך עוקצני שאולי אתן איזה ביס במנת בשר, ורק לאחר שכתבתי לה אי-מייל בו ביקשתי באופן תקיף ומפורש שתפסיק עם ההערות האלה היא חדלה מכך.
יום אחד קיבלתי מאחי האמצעי אי-מייל עם קישור לאתר בעברית בנושא הנזק בתפקוד המיני הנגרם מהסרת העורלה בברית המילה, הנושא סיקרן אותי והתחלתי לחקור לגביו באינטרנט. כשהבנתי את כל הפרטים הקטנים והקריטיים של תפקוד העורלה וההשלכות ההרסניות של הסרתה על הפעילות המינית הזדעזעתי, ותחושות שכבר היו לי בנושא התחברו והתבהרו לי. למדתי שהעורלה היא לא "סתם חתיכת עור" כפי שנהוג לחשוב בישראל וכפי שהאמנתי בעצמי כל השנים, הרגשתי מרומה, שנשללה ממני הזכות להחליט על גופי ונכפתה עלי פגיעה בהנאה הכי בסיסית וטבעית שבחוויה האנושית ובתחושת השלמות הגופנית שלי. ככל שהמשכתי לחקור הגעתי למסקנה החד משמעית שברית המילה הוא טקס ברברי, אכזרי וטראומטי (גם להורי התינוק) המפר זכויות אדם בסיסיות ומהווה כפייה דתית, התעללות מינית, עינוי גופני בחסר ישע והשחתת איבר הגורמת לנזק גופני מיותר ובלתי הפיך. לא היה לי שום ספק שהפגיעה בתפקוד המיני הנגרמת מהסרת העורלה היא חמורה ומשמעותית, הטענות הרפואיות התומכות בהליך התבררו לי כחלשות מאוד ורחוקות מלהיות חד משמעיות, גיליתי שרופאים רבים טוענים שאין שום בסיס רפואי אמיתי להמלצה לעשות ברית מילה, שאר הטענות בעד ההליך לא היו לגיטימיות בעיניי, וזכות האדם להחליט על גופו הייתה מבחינתי ערך עליון ומקודש שאין שום הצדקה לפגוע בו.
הייתה לי תחושה חזקה שפתחתי סוג של תיבת פנדורה ששינתה אותי, שלא אוכל למחוק מתודעתי את מה שלמדתי ושאושפע מכך למשך שארית חיי. נהייתי אובססיבי לנושא, לא יכולתי להפסיק לחקור אותו ולחשוב עליו וזה גרם לי לדכאון עמוק. התמלאתי זעם – זעם על אימי ואבי המנוח על שנתנו למישהו לפגוע בי ככה, זעם על מוהלים ועל דת וזעם על כל ההורים שממשיכים לתת לפגיעה הזאת להתבצע בילדיהם. הרגשתי שהגבריות שלי נפגעה באופן עמוק, קינאתי בכל הגברים בעלי איבר מין שלם ובכל בעלי החיים היונקים הזכרים באשר הם, שכפי שלמדתי גם להם יש עורלה. הייתה בי תחושת שליחות חזקה ורצון לגרום לשינוי ונהייתי פעיל, דיברתי על הנושא עם חברים ונשים שיצאתי איתן, ניסיתי לשכנע הורים לעתיד שהכרתי שלא לבצע את ההליך בילדיהם ובהמשך גם תרמתי כסף לעמותה באירופה המקדמת פיתוח שיחזור גנטי מלא של העורלה ותירגמתי מאנגלית לעברית מאמר רפואי עבור ספר ראשון על ברית מילה שיצא בישראל.
רוב האנשים שדיברתי איתם על הנושא הגיבו לי בזלזול, ביטול וגיחוך והתרשמתי שיש להם בורות והדחקה גדולות בעניין. התברר לי כמה ברית המילה היא בגדר טאבו בישראל והרגשתי שהתעוררתי באופן כואב לאמת אובייקטיבית שכולם סביבי לוקים בעיוורון לגביה ושרויים בסוג של "פסיכוזה המונית" – מושג בו גורדייף משתמש בהקשרים שונים בספרו 'סיפורי בעל זבוב לנכדו' (למרות שבאותו הספר הוא כותב על מנהג ברית המילה דווקא באופן אוהד וחיובי). בימי העבודה והססיונים של הקבוצה בחווה בהם ילדיהם הקטנים של חברי קבוצה היו מגיעים לבקר ומתרוצצים סביבינו ערומים הייתי שם לב לכך שהם נימולים, וזה היה אבסורדי בעיניי שאותם חברי קבוצה (וכנראה הורים נוספים בקבוצה) נמצאים בדרך שעיקרה הוא החיבור לגוף ויחד עם זאת הם פוגעים ככה בגוף של ילדיהם.
חוץ מגורי וקציר הוותיקים שחיבבתי ושהצליחו לפעמים להפתיע ולהצחיק אותי בדברים שאמרו, אל רוב שאר חברי הקבוצה לא התחברתי והדברים שאמרו במפגשים נשמעו לי לרוב ממוחזרים ולא דיברו אלי, כשחלקם היו מציינים ביראת כבוד כמה הערכה יש להם לתנאים שאנחנו מקבלים בקבוצה – אמירה שנראתה לי מלוקקת, מתחנפת ושלא תורמת לעורר אף אחד. מאז ילדותי הייתי טיפוס שקט ומופנם, בפעילויות ובנסיעות עם חברי הקבוצה שמרתי בקלות על שקט מופתי כפי שהתבקש מאיתנו והרבה פעמים הייתה לי תחושה שחברים מסוימים נוטים לפטפט יותר מדי ושהם לא רציניים כמוני ביחס שלהם אל הקבוצה. חלק מחברי הקבוצה היו מזוהים עם היהדות שלהם וקיימו מצוות ברמה כזו או אחרת ועקב הסלידה שלי מתמיד מדת, שרק הלכה והתעצמה כשהתחלתי להתעסק בנושא ברית המילה, הרגשתי מרוחק מהם. גורדייף מדבר על עיוות הדתות מדור לדור והניתוק מהמשמעות האמיתית המקורית שלהן אבל הוא גם טוען שבאמצעות תרגול הדרך שלו אפשר לחוות אמונה וקיום מנהגים דתיים באופן מודע ומשמעותי יותר. עבורי אמונה וקיום מנהגים דתיים בכל צורה, מודעת ככל שתהיה, נראתה כפעולה פרימיטיבית, אוטומטית ומטופשת המשמרת משהו עתיק שכבר לא רלוונטי למציאות העכשווית, וראיתי בהשתייכות עם זהות דתית את יסוד ההפרדה בין בני האדם והמקור העיקרי לשפיכות דמים בכל העולם. הראייה שלי על דת הושפעה גם מהטקסטים בשירים של פראנק זאפה שתיעב דת – באחד משיריו האהובים עלי בנושא ,'Dumb All Over', הוא מסיים במילים פרובוקטיביות אלה:
"הֵיי, אנחנו לא באמת יכולים להיות מטומטמים אם אנחנו רק פועלים לפי פקודות אלוהים, בואו נהיה רציניים… אלוהים יודע מה הוא עושה, הוא כתב את הספר הזה כאן והספר אומר שהוא יצר את כולנו ממש בדמותו. לכן אם אנחנו מטומטמים, אז אלוהים מטומטם, ואולי אפילו קצת מכוער בצד".
איריס המשיכה לטפח את הקשר האישי שלה איתי. היא הייתה קוראת לי בכינוי חיבה על ידי חיבור ההברה "צ'וּק" לסוף השם שלי, יוזמת איתי שיחות אישיות קצרות בפעילויות הקבוצה ושיחות ארוכות בטלפון, שולחת לי אי-מיילים והודעות בטלפון, מזמינה אותי לאכול איתה חומוס שידעה שאני אוהב, ולפעמים הייתי נענה להצעתה ונוסע לאזור מגוריה בירושלים לשבת איתה במסעדה. היא הייתה שואלת אותי על חיי האישיים ועל איך אני מרגיש בקבוצה וממקדת את עניין השיח בי, כשמדי פעם הייתה גם מספרת לי על חייה. בגלל האופי החד צדדי בו היא ניהלה את השיחות איתי לא הייתי מתעניין בה או שואל אותה על חייה וגם הבדל הגילאים בינינו והמעמד שלה בקבוצה גרמו לי לכבד את הפרטיות שלה, ולא הרשיתי לעצמי להיות חטטן ולדחוף את האף אל חייה. הרגשתי שהיא מתעניינת בי, רוצה לעזור לי ושאיכפת לה ממני, נתתי בה אמון והיא הלכה והפכה עבורי לדמות אם מכילה ומחזקת שמקבלת אותי ללא תנאי, נותנת לי תחושת בטחון ותמיד נמצאת שם בשבילי.
עם הזמן גם אני הייתי יוזם תקשורת עם איריס ושולח לה אי-מיילים והודעות בטלפון עם עדכונים מחיי, מספר לה על גיטרה שקניתי, ספר שאני קורא, סרט שראיתי, משתף אותה במוזיקה שאני אוהב ומוזיקה שאני יוצר ועוד. הייתי חושף מולה צדדים חלשים שלי, בשיחה אחת שיתפתי אותה שאני מרגיש מצולק מהטראומות בחיי שהפכו אותי לאדם חלש והיא אמרה לי שדווקא בגלל שהצלחתי לשרוד את מה שעברתי בחיים זה מראה שאני אדם חזק, ובשיחה אחרת שיתפתי אותה שמאוד קשה לי בקבוצה והיא אמרה שזו תקופה שלכולם קשה בקבוצה. בשיחות הקצרות שלה איתי בפעילויות הקבוצה היא הייתה מדי פעם מתעניינת בקשרים הזוגיים שלי: כשיצאתי עם מישהי מבוגרת ממני אמרה לי בטון משועשע להזהר ממנה, בתקופה ארוכה שלא יצאתי עם אף אחת אמרה לי שזה לא בריא לגבר להיות לא פעיל מינית במשך הרבה זמן, פעם אמרה לי שמהנסיון שלה להיות בזוגיות עם מישהי מחוץ לקבוצה זה בעייתי ולא עובד, והייתה תקופה בה היא ניסתה לשדך לי מישהי חדשה בקבוצה ואמרה לי באופן קבוע ומטריד בליווי חיוך ממזרי שאתחיל איתה, אבל אני לא נמשכתי אל אותה חברת קבוצה אז סירבתי בתוקף עד שהיא ויתרה והפסיקה להציק לי בנושא.
איריס גם הייתה משתפת אותי ברכילויות על חייהם האישיים של חברי הקבוצה ובפרטים שונים הנוגעים לניהול פעילויות הקבוצה. בשיחה אחת היא סיפרה לי באופן נסער על כך שבעמוד הפייסבוק של הקבוצה מישהו הגיב באחד הפוסטים שהוא מכיר אדם שהיה בקבוצת גורדייף והתאבד. היא נשמעה לחוצה וביקשה שאסתכל ואראה אם אני מכיר את מי שכתב את זה ואם הוא קשור לאיציק, וכשהסתכלתי ראיתי שאני לא מכיר אותו. קיבלתי את הרושם שהיא לא רוצה שהסיפור של איציק והקשר שלו לקבוצה יהיה ידוע, לא הבנתי למה אבל לא ייחסתי לזה יותר מדי חשיבות ושכחתי מהעניין.