השנים חלפו ונהייתי עייף מהקבוצה ושרוי בתחושה מדכאת שחיי חסרי משמעות. ניגנתי בחתונות ואירועים מזדמנים, לימדתי גיטרה והייתי עצמאי כלכלית אבל הסתובבתי בהרגשה חזקה שמשהו מת בתוכי. הנגינה לתנועות באופן קבוע בכיתות בימי חמישי, ימי העבודה והססיונים הלכה ועייפה אותי ונשיאת האחריות להגיע לכל הכיתות והתלות של הקבוצה בנגינה שלי הכבידו עלי, כשעדיין חלק גדול מהזמן הייתי לבדי בעמדת הפסנתר. אני זוכר נסיעות למפגשי האשאנז' של יום ראשון וחזרה מהם, כשאני מביט על אותה הדרך הבלתי נסבלת שראיתי כבר מאות פעמים ולא מבין למה אני ממשיך להגיע אבל באותו הזמן גם מרגיש, מסיבה שלא הייתה ברורה לי, שאני חייב להמשיך.
הפעילויות והתכנים של הקבוצה נראו לי מונוטוניים וסתמיים כמו פולחן דתי וכבר לא ראיתי הבדל בין דרך הקבוצה לבין ללכת כל שבוע לבית כנסת, מסגד, מקדש או כנסייה. תהיתי כמה אופי עבודת הקבוצות השתנה והתקבע בחלוף השנים והדורות ממה שהיה בתקופתו של גורדייף, שלפי העדויות לימד בצורה הרבה יותר חופשית, אישית ודינאמית ממה שהיה נהוג בקבוצה. במהלך השנים הקריאו בקבוצה הרבה עדויות של תלמידי גורדייף על איך שהוא היה משגע אותם בכל מיני דרכים והסיפורים האלה היו משעשעים אבל עם הזמן ראיתי אותם באור אחר, גורדייף היה נראה לי כאדם בלתי נסבל, משועבד להתמכרויות אלכוהול וסיגריות, שנהנה לשלוט ולהתעלל בסובבים אותו וחשבתי לעצמי שאם הייתי פוגש אותו כנראה שבכלל לא הייתי מתחבר אליו.
בססיונים ז'יל חזר שוב ושוב, לבקשת איריס, על אותם סיפורים נוסטלגיים ובדיחות שעניינו והצחיקו חברי קבוצה צעירים ושאני כבר לא יכולתי לשמוע. בין הבדיחות הקבועות שז'יל סיפר לנו היו הכינויים שהוא נתן לכל עם, בעקבות הנסיון הארוך שהיה לו בהנחיית קבוצות בכל העולם. למשל את הגרמנים הוא כינה 'ברברים' ואילו אותנו הישראלים הוא כינה במילה הצרפתית "SAUVAGE" – 'פראיים'. הבדיחה הזו הצחיקה אותי בעבר אבל עכשיו היא הרגישה לי כמתנשאת ומקניטה וכבר לא היה לי ברור אם ז'יל צוחק איתנו או עלינו. ההתייחסות של איריס אלינו כאל ילדים בגנון, עם החיוך הרחב וטון הדיבור המשועשע, התחילה להמאס עלי ונראתה לי כחולנית ומטופשת. נמאס עלי גם טקס שתיית הוודקה עם הרמות הכוסית וה"טוסטים", שמעבר לסעודת סיום הססיון וחגיגות יום ההולדת של גורדייף החל להתקיים מדי פעם גם במפגשים הרגילים במתכונת מוגבלת של כוסית אחת ללא מזיגה נוספת. לא הייתי חובב גדול של אלכוהול וכבר לא אהבתי שכופים עלי לשתות ולהשתכר אז לפעמים כשהייתי מסיים את הכוסית שלי הייתי ממשיך לעשות את עצמי שותה מהכוס הריקה עם כולם בכל "טוסט" מבלי לבקש עוד מזיגה, או שהייתי שופך את הוודקה לכוס אחרת ולא שותה כלל.
שנאתי במיוחד את מסיבת הריקודים בסוף הססיון בה נדרשתי לספק נגינת להיטים מרקידים כשאני כבר תשוש מהססיון שלי ומהנגינה בססיון הוותיקים שבוע לפני וכל פעם מישהו אחר בא אלי בבקשה לנגן שירים שאת רובם לא הכרתי, כאילו שאני איזו מכונת תקליטים. בתרגיל הישיבה ובתנועות עדיין היו מצבים מיוחדים בהם חוויתי תחושה חזקה של הגוף ושקט ממחשבות אבל המצבים האלה הלכו ופחתו והתגמדו ביחס לתחושות השליליות שחוויתי בקבוצה וגם לא הרגשתי שהגעתי לאיזו הבנה של אותו חוק האוקטבה שתפס וסיקרן אותי לפני שנים בספרו של אוספנסקי, בו גורדייף טוען שניתן להבין באמת את החוק רק דרך ההתנסות בתנועות. כבר הוכחתי לעצמי שאני יכול לעבוד כמו חמור בימי העבודה ולא מצאתי בהם שום דבר מעורר או מלמד על עצמי, ולא הייתי מסוגל עוד לראות את אותם הפרצופים שוב ושוב שנה אחר שנה. איריס הייתה מזכירה לפעמים אמירה של גורדייף – שמי שלא עושה עבודה פנימית "ימות כמו כלב", ובאחד המפגשים שיתפתי שלהרגשתי כך או כך אני הולך למות כמו כלב, לא משנה איזו עבודה פנימית אעשה.
לאורך השנים איריס דאגה לשלומי כשהייתי בתקופות מדוכדכות במיוחד והייתה מבקשת מקציר או גורי (ופעם אחת בססיון גם מאותו אורח מארה"ב) לערוך איתי שיחות אישיות. הם היו אומרים לי באופן גלוי שהם מדברים איתי בהוראת איריס, שלפעמים גם הייתה אומרת לי שהיא רוצה שאדבר איתם עוד לפני שהיו יוצרים איתי קשר. הייתי פתוח איתם באותן השיחות אבל בו זמנית העובדה שהם מדברים איתי רק בגלל שאיריס אמרה להם ולא מדאגה איכפתית ואותנטית שבאה לגמרי מהם הפריעה לי, יחד עם הידיעה שהם כנראה מדווחים אחר כך לאיריס את כל מה שנאמר בשיחה. זכורה לי פגישה אחת עם קציר בבית קפה בתל אביב, שבתחילתה שם על צווארו את שרשרת העץ אותה היה עונד בזמן פעילויות הקבוצה ומסיר כשחזר אל חייו הרגילים: שיתפתי אותו בתחושת חוסר המשמעות שבחיי וסיפרתי לו על התסכול והשעמום שאני חווה בעבודה בנגינה בארועים ולימוד גיטרה, והוא אמר שאדם יכול לעבוד בתפקיד הכי משעמם של פקיד זוטר אבל בו זמנית יכולים להיות לו גם חיים פנימיים מלאים ועשירים. הוא אמר "מה עם…", זקף את האצבע מעלה בשתי ידיו וקירב אותן אחת לשניה עד שהאצבעות נגעו בצידן, שאלתי למה הוא מתכוון, הוא שאל אם יש לי בת זוג ועניתי שלא. הוא הזכיר משהו ששיתפתי באחד ממפגשי הקבוצה, שראיתי את הסרט Into The Wild המגולל את סיפורו האמיתי של כריסטופר מקנדלס – צעיר שהתנתק מהמשפחה והחברה, טייל באמריקה הצפונית ובסוף מצא את מותו לאחר שניסה לחיות לבדו בטבע, ושבדומה אליו גם לי יש כמיהה להתנתק מכולם ולחיות לבד במקום מבודד הרחק מבני אדם. קציר הדגיש בפניי את מה שקורה בסוף הסרט כשמקנדלס מגיע להבנה ש"אושר הוא ממשי רק כאשר חולקים אותו". באחת הפגישות שלי עם קציר הוא גם המליץ לי לעבור טיפול פסיכו-אנליטי ארוך טווח אבל לא הייתי מעוניין בזה לאחר הטיפול המייאש שחוויתי עם הפסיכולוג שאיריס שלחה אותי אליו.
ביום אחד בססיון בו הייתי מאוד מדוכא, איריס אמרה לי שאני יכול לנגן בפסנתר כל מה שמתחשק לי במשך כל היום, אז ישבתי וניגנתי לעצמי שירים של ג'ון לנון שאהבתי באותה התקופה בזמן שכולם עבדו סביבי. באותו הערב ז'יל אמר שהנגינה שלי הייתה יפה אבל שהמוזיקה הזו היא מרמה אחרת מהמוזיקה של התנועות ומוזיקות מקודשות אחרות.
לאחר כמה שנים בהן ההשתתפות בפעילויות הקבוצה דיכאה אותי התחלתי לראות מה הם האלמנטים שבתוכי שגרמו לי בכל זאת להישאר בקבוצה, בנוסף למשמעות שמצאתי בנגינה לתנועות.
ההיקשרות שהתפתחה אצלי אל דמויות משמעותיות בקבוצה השפיעה עלי – האמון באיריס ובז'יל, הדאגה שלהם כלפי והרושם מהכריזמה וכוח הרצון שלהם, חוש ההומור השנון והחד של קציר שתמיד חיכיתי לשמוע מדבר והתקשורת עם גורי איתו הייתי משוחח על מוזיקאים ששנינו אהבנו ומכין לבקשתו דיסקים של מוזיקה שרצה לשמוע. בשנים הראשונות בקבוצה היה לי חלום עוצמתי בו ראיתי את איריס יושבת ליד פירמידת אבקת זהב נוצצת בגובה כמה מטרים ומביטה אלי, ובזמנו לא פירשתי את החלום אבל עכשיו התחלתי להבין שאולי הוא ייצג אמונה חבויה בתוכי שיש בידיה אוצר לתת לי, אמונה שכנראה גם תרמה להישארות שלי בקבוצה. בנוסף להשפעת הכוח של קבוצה שנותנת תחושת שייכות ואישור לכך שזו הדרך ה"נכונה", נוכחתי עם הזמן שנוצרו בתוכי במהלך השנים תחושות אישור ממספר דמויות משמעותיות עבורי:
קודם כל היה את ז'יל עצמו – התרשמתי שאם אדם בגילו בריא בגופו ושיכלו, פעיל ומלא אנרגיה בטח יש לזה קשר לכל שנות עבודתו בקבוצות והוא היה עבורי דוגמא חיה לכך שכדאי לי להמשיך בדרך הזאת, אם לא רק כדי לזכות באריכות ימים איכותית.
קית' ג'ארט – פסנתרן ג'אז אמריקאי שהושפע מגורדייף והקליט אלבום של יצירות גורדייף/דה הארטמן אבל לא ידעתי אם לקח חלק בעבודת קבוצה. בנוסף לאינספור הקלטות ג'אז ומוזיקה קלאסית ג'ארט גם הקליט הרבה מופעי סולו פסנתר מאולתרים שהמפורסם ביניהם, "The Koln Concert", היה אחד מהאלבומים האהובים עלי אותו שמעתי אינספור פעמים.
רוברט פריפ – גיטריסט ומלחין אנגלי, מנהיג להקת הרוק מתקדם המיתולוגית 'King Crimson', שכפי שלמדתי משיטוטיי באינטרנט לקח חלק בעבודת הקבוצות של ג'ון ג. בנט, תלמיד של גורדייף. בנעוריי אחי האמצעי הכיר לי את אלבום הבכורה המפורסם של להקתו, 'In The Court Of The Crimson King', שפתח בפניי את עולם הרוק המתקדם ובעקבותיו הכרתי עוד אלבומים ולהקות של סגנון המוזיקה הרחב והמגוון הזה שעיצב באופן משמעותי את עולמי המוזיקאלי.
פיטר ברוּק – במאי תאטרון וקולנוע אנגלי שביים את הסרט המבוסס על פי ספרו של גורדייף 'פגישות עם אנשים מיוחדים'. איריס סיפרה לי שהוא במשך שנים לוקח חלק בעבודת הקבוצות בחו"ל ובאחת ההקרנות בקבוצה הוצגו צילומי וידאו מאירוע הקבוצות בהם הופיע. בשנת 2005 (שנתי הראשונה בקבוצה) ניגנתי בטקס פרס דן דוד אליו להפתעתי הגיע ברוק לקבל פרס. כבר הכרתי אז את סרטו על גורדייף וזכרתי את שמו ולאחר שנשא דברים במעמד קבלת הפרס וירד מהבמה ניגשתי אליו נרגש ואמרתי לו שאני מאוד אוהב את הסרט ואת גורדייף והוא חייך והודה לי. כשנה לאחר מכן נסעתי עם אמי לירושלים לראות הפקה שלו להצגה 'בנזי מת' שריגשה אותי וגם את עיבודו הקולנועי לספר 'בעל זבוב' אהבתי מאוד.
ידיעת הקשר של אמנים שהערצתי והשפיעו עלי אל דרכו של גורדייף נתנה לי אישור להישארות בקבוצה וגם איריס סיפרה לי שבקבוצות בעולם חברים הרבה אמנים מתחומים שונים והבנתי שהייתה בי אמונה שהעבודה בקבוצה יכולה לתרום ליצירתיות אומנותית. עלתה בי השאלה אם אותם האמנים גם היו נתונים לאותו לחץ להשתתפות בכל הפעילויות שהופעל עלינו בקבוצה והאם היו יכולים ליצור את יצירותיהם תחת המחויבות התובענית בנגינה לתנועות שהייתה לי, וחשבתי על כל שאר האמנים שגם השפיעו עלי עמוקות ויצירותיהם היו לא פחות משמעותיות עבורי אבל לא הייתה להם שום זיקה לגורדייף או דרכים רוחניות אחרות וחלקם אף יצרו תחת השפעה כבדה של סמים וכך, תפיסת האידיאליזציה שהייתה לי ליצירה מתוך מצב תודעתי טהור וגבוה, הלכה ונסדקה. כמו כן נחרטו בתודעתי חוויות עוצמתיות שגם גרמו לי להאמין בדרך הזו, התקופה שלפני ההצטרפות לקבוצה כשקראתי את כל ספריו של גורדייף ברצף תחת השפעה כבדה של קנביס והתרשמתי באופן עמוק מהתוכן וסגנון הכתיבה שלו והשנים הראשונות בקבוצה, בעיקר הססיון הראשון בו עברתי חוויות חזקות במיוחד ויצאתי ממנו בתחושת אופוריה מרוממת. כשנתקלתי בדרכים רוחניות אחרות הייתי משווה אותן לקבוצה ופוסל אותן – פסטיבלים וריטריטים קצרים חד פעמיים נראו לי לא מספיק רציניים ומצד שני סדנאות אינטנסיביות כמו 10 ימים של קורס ויפאסנה ללא שום הכנה מראש נראו לי אגרסיביים מדי והקבוצה לעומת אלה נראתה לי כדרך האמצע, מאוזנת ונכונה, שדורשת התחייבות רצינית לזמן ארוך בניגוד לרוב שאר הדרכים, התחייבות שנראתה לי קריטית ונחוצה לשינוי והתפתחות פנימיים. הייתה בי גם תחושת הוקרה לקבוצה על כך שבזכותה הפסקתי לעשן קנביס וראיתי בה כמשהו שהציל אותי מחיי התמכרות לסם.
כשהלכתי ומאסתי בקבוצה יכולתי לראות בבהירות עוד ועוד מהאישורים האלה שהיו חבויים עמוק בתוכי מבלי שייחסתי להם חשיבות בעבר והתחלתי להבין את ההשפעה שלהם עלי.
בשיחותיי עם איריס הבעתי רצון לקחת הפסקה מהקבוצה והיא ניסתה לשכנע אותי אחרת באמירות שאת חלקן כבר שמעתי בעבר בפעמים שרציתי לוותר על הגעה למפגש בגלל קושי נפשי וצורך להיות לבד: היא אמרה לי שכשהייתה בגילי גם היא עברה תקופה קשה ארוכה מאוד בקבוצות, שאני צריך להישאר למרות עצמי, שמי שלוקח הפסקה בדרך כלל לא חוזר, שאני מפספס משהו חשוב מאוד אם לא אהיה סבלני ואשאר, שהיא בצעירותה חיפשה להרגיש חופשייה ונסעה לטייל בעולם אבל גם אז עדיין הרגישה כבולה, שהשטן שבי משתלט על ה'עבודה', שיש לי חיבור חזק מאוד ל'עבודה' דרך הנגינה לתנועות וחבל לי לוותר על זה, שהנגינה והיצירה שלי הם בזכות הקבוצה, שבלי הקבוצה אהיה אבוד בדכאון שלי, וכששאלה אותי מה בדיוק מפריע או קשה לי בקבוצה לא ידעתי מה להגיד מעבר לכך שפשוט רע לי ואני מרגיש צורך לבדוק עם עצמי איך זה לחוות את החיים ללא הקבוצה, לפחות לזמן מסוים.
עם הזמן התחלתי להסתכל אחרת על איריס ועלו בי שאלות – באיזה אופן העבודה בקבוצות עיצבה את חייה והאם היא אדם מאושר? לפי מה שהיה ידוע לי היא חיה לבדה ללא משפחה והיה נראה לי שהקבוצה מתפקדת עבורה כתחליף לא בריא של משפחה ולכן היא נאחזת בנו בנואשות ומפעילה לחץ על כולם להשתתף בכל הפעילויות ולא לעזוב את הקבוצה. ביטוי נוסף שראיתי לצורך הלא ממומש שלה במשפחה היה כשהראתה לי פעם, כשהיא מחוייכת ומאושרת, תמונה של ילד הודי ואמרה לי שהיא אימצה אותו, זה היה מוזר בעיניי ואחר כך הבנתי שכנראה מדובר באיזו תכנית בינלאומית של נתינת חסות לילדים בקו העוני בתמיכה כלכלית ותקשורת ישירה עם ילד ספציפי. בכיתת תנועות אחת בה ניגנתי היא ניגשה אלי ואמרה שהנגינה שלי מצילה אותה מהדכאון שלה, מה שגרם לי לתהות כמה היא יציבה נפשית. היו הרבה מקרים, בעיקר בססיונים ובימי העבודה, בהם איריס הייתה מתווכחת עם חברי קבוצה שונים באופן עיקש וקטנוני על פרטים קטנים שלרוב נראו לי זניחים וחסרי כל חשיבות וגם עם ז'יל עצמו הייתה מתווכחת במפגשים ובכיתות תנועות בהם היה נוכח. תדירות מקרים אלה הלכה וגברה ולא הבנתי אם הדברים עליה התווכחה באמת היו חשובים בעינייה או שהיא סתם עשתה את זה במטרה לשגע את כולם ולעמת אותם עם האגו שלהם, בנסיון שלה לחקות את אופן הלימוד של גורדייף. היא הייתה מדברת איתי על חברי הקבוצה ושואלת אותי שאלות עליהם ותהיתי אם היא מדברת גם עלי עם אחרים, וכשדיברה איתי על אלה שעזבו את הקבוצה היא הייתה לפעמים רומזת שהם נפלו לשימוש בסמים והשתגעו וכל השיחות והריכולים האלה מאחורי הגב של אנשים גרמו לי להרגיש לא בנוח.
ז'יל עשה עלי רושם כאדם חביב, איכפתי, כנה וישר אבל חשבתי לעצמי שאולי כל העיסוק שלו בקבוצות בארץ ובעוד מדינות בסך הכל נוח ומהנה בשבילו, כשמשלמים לו על טיסות, מסיעים אותו, מבשלים לו, מקשיבים לו ונותנים לו כבוד וכל קיץ הוא חוזר הביתה עם כמה אלפי יורואים שאני לא באמת יודע אם הולכים, כפי שנאמר לנו, ל"שימור העבודה" או לכיס האישי שלו וגם תהיתי, בהנחה שאותו הכסף אכן הלך למרכז גורדייף כלשהו בחו"ל, אז עבור איזו מטרה משתמשים בו בפועל ולמה לא מדברים על הפרטים האלה ואין שקיפות ברורה בנושא. בביקורים של ז'יל איריס הייתה באופן קבוע אומרת לקבוצה דברים בשמו ומתרגמת לו לאישורו ועוצרת ומכוונת אותו כשדיבר והיה נראה כאילו היא קצת משתמשת בו כבובה, ואופי היחסים ביניהם היה משונה ולא ברור בעיניי. כמו כן תהיתי כמה ז'יל יודע על הנעשה בקבוצה בהעדרו ועל כל האינטראקציות האישיות של איריס עם חברי הקבוצה ושיערתי שאיריס משתפת אותו בדברים באופן חלקי וסלקטיבי, שהיא בסופו של דבר מחליטה ושולטת על הכל ולא הוא.
בעבר חשתי חיבור חזק לספרים של גורדייף אבל עכשיו הוא היה מבחינתי בסך הכל אדם, שכמו הרבה אנשים אחרים יצר דרך מסוימת (ששאבה מדרכים קיימות לפניה – סופיזם בעיקר) וחשבתי לעצמי שגם אני יכול ליצור את הדרך הייחודית שלי. הדהדה בי אמירה ידועה של פראנק זאפה שליוותה אותי מגיל צעיר: "ללא סטייה מהנורמה התקדמות אינה אפשרית", והרגשתי שהקבוצה נהייתה עבורי בגדר נורמה מקובעת שאני כלוא בה ולא יכול להתקדם בגללה. בפגישת אשאנז' אחת בסוף יום עבודה בחווה שיתפתי רגע בו הבנתי שהאפשרות שלי לחזור לתחושה של הגוף תמיד קיימת וזמינה לי בכל מצב, הבנה שסימנה התחלת אמונה ביכולת העצמית שלי לתרגל נוכחות בגוף ללא הצורך בקבוצה. בשלב מסוים קציר עזב להפתעתי את הקבוצה והנוכחות שלו הייתה מאוד חסרה לי. בדומה לאחרים שעזבו את הקבוצה בעבר איריס אמרה לנו "להשאר עם זה בשקט" ולמרות שהיא לא אסרה על תקשורת עם אלה שעזבו אני לרוב לא ניסיתי ליצור איתם קשר והם לא איתי, ומאז לא שמעתי יותר מקציר.
בשנתי האחרונה בקבוצה התחלתי בהדרגה לחזור לקשר עם אמי ושאר המשפחה אבל במקביל ניתקתי את הקשר עם אח האמצעי שחי עדיין באירופה, היחידי מהמשפחה איתו המשכתי לשמור על קשר עד אז. הודעתי לאיריס שאני מפסיק להגיע למפגשי האשאנז' של ימי ראשון וממשיך להגיע לנגן בכיתות התנועות בימי חמישי ובימי העבודה בשבתות כי לא היה באותו הזמן עוד פסנתרן בקבוצה חוץ ממני, היה איכפת לי מאיריס ומחברי הקבוצה והרגשתי שזה לא הוגן מצידי לעזוב אותם באופן מיידי כשעדיין אין פסנתרן אחר לתפוס את מקומי וליצור מצב בו אין להם אפשרות לקיים כיתות תנועות. כמו כן סירבתי להמשיך להיות האחראי על ההקלטות במפגשים עם ז'יל ולבקשת איריס רשמתי הוראות מפורטות לתפעול מכשיר ההקלטה כדי להעביר את התפקיד למישהו אחר.
במהלך השנה חזרתי לעשן קנביס מדי פעם עם אותו החבר אצלו נתקלתי לראשונה בספריו של גורדייף. החבר חקר באותו הזמן את תחום הספקנות והחשיבה הביקורתית וערכנו שיחות מעמיקות בהן הכיר לי מושגים כמו 'הטיית אישוש' ו'דיסוננס קוגנטיבי'. השיחות עם החבר עוררו אותי והתחלתי לחפש באינטרנט מידע על כתות ולברר מהי ההגדרה של כת פוגענית. תמיד אמרתי לעצמי שאני לא נמצא בכת, שגם בתחום קבוצות גורדייף ישנן קבוצות של מורים שרלטנים שלא קשורים לשושלת התלמידים הישירה של גורדייף, בניגוד לקבוצה האותנטית בה אני חבר, אבל ככל שקראתי והעמקתי מצאתי שבקבוצה שלי יש סממנים רבים שמתאימים באופן מדויק להגדרה של כת פוגענית. בשונה מסיפורי הכתות המזעזעים שזוכים לפרסום, אצלינו לא היו פגיעות מיניות, חיי קומונה קבועים ומבודדים או הוראה מפורשת לניתוק קשרים עם אנשים מחוץ לקבוצה, דרישות התשלום לא היו גבוהות במיוחד והיה נאמר לנו שהעבודה בקבוצה היא "בתוך החיים ובשביל החיים", אבל ראיתי אצלינו בבירור את הבסיס העיקרי המשותף לכל הכתות הפוגעניות – התלות בקבוצה והצייתנות העיוורת למורה ששולט בחבריה – והתחלתי לשאול את עצמי איך דברים אלה השפיעו עלי.
צפיתי באינטרנט בצילומי וידאו של ג'ידוּ קרישנמורטי, מרצה וסופר הודי שבנעוריו הוכתר על ידי התנועה התאוסופית כמשיח ומנהיגם העתידי ולאחר מעל לעשור של טיפוח בידי התנועה עזב אותה בהצהרה בה פסל את הצורך במורה והשתייכות לדרך מסוימת כאמצעי להתפתחות רוחנית, מוטיב שנשאר מרכזי בדברים שנשא במשך כל חייו. בין התכנים של קרישנמורטי בהם צפיתי הייתה סדרת שיחות ארוכה שלו עם דוקטור אלן וו. אנדרסון (פרופסור למדעי הדתות, סופר ומשורר) שבמהלכה הם דיברו על הבעייתיות של ללמוד אצל מורה רוחני ועל האפשרות של כל אחד להתבונן בעצמו וללמוד ולהתפתח לבדו, ונגע בי במיוחד קטע מסוים בו קרישנמורטי מדבר על דמות הגורו שטוען שיש בידיו ידע ושואל אותו: WHAT DO YOU KNOW?! כששיתפתי את איריס בעניין שלי בקרישנמורטי היא אמרה שידוע שלפני מותו הוא אמר שהוא מרגיש שנכשל בללמד את מה שרצה להעביר לאנשים וההערה שלה נראתה לי מבטלת, קטנונית ולא רלוונטית לאיך שהרגשתי.
באותה השנה הצטרפתי לפעילות מיוחדת של הקבוצה – לטוס לאיטליה יחד עם איריס וז'יל ולבלות שם יחד כמה ימים בבית שסיפקו לנו חברי קבוצה איטלקית. לא כולם רצו או יכלו להגיע והיינו עשרה איש, חלק מקבוצת הבוגרים שלי וחלק מהוותיקים. לאחר טיסת קונקשן לילית מתישה נחתנו באיטליה, הלכנו מיד לשכור רכבים ויצאנו לדרך. הוחלט שאני אנהג באחד הרכבים וזה היה מלחיץ עבורי לנהוג במדינה זרה כשאני עייף אחרי לילה בלי הרבה שינה, ולאחר נסיעה לא ארוכה במיוחד שבמהלכה עצרנו בדרך לפגוש את אחד מחברי הקבוצה האיטלקית כדי לקבל מפתח והסברים, הגענו לבית אבן ישן באזור מבודד באמצע יער. הבית לא היה מחובר לחשמל ולמערכת מים מרכזית, אספקת המים שהגיעה ממיכל גדול מחוץ לבית הייתה מוגבלת ואיריס הייתה מודאגת כל הזמן שהמים יגמרו ולחצה עלינו שנשתמש בהם בחסכנות, אז שטפנו כלים בגיגיות כדי למזער את הצריכה. אנחנו ישנו בשקי שינה על הרצפה בבית האבן הקר בו לא היה חימום והלילות היו מקפיאים ואיריס וז'יל ישנו בבית הארחה מסודר לא רחוק מאיתנו. לבקשת איריס הבאתי איתי גיטרה וכרגיל ניגנתי עיבודים שהכנתי לכיתות תנועות שערכנו וליצירות להאזנה.
השהות באיטליה הייתה עבורי משעממת להחריד, הסתובבנו בעיירות, אכלנו במסעדות וביקרנו בכנסיות עתיקות שכלל לא עניינו אותי וגם קצת דחו אותי, בידיעתי את ההסטוריה רוויית הדמים של מסעי הצלב ואת רעיון החדרת הפחד והיראה מאלוהים שבמבני הכנסייה, והמקום היחיד בו ביקרנו שדיבר אלי היה מנזר של מתבודדים שקסם לי וגרם לי לחשוב שאולי היה מתאים לי לחיות כמו תושבי המנזר. ערכנו טיול רגלי קצר ביער שמסביב לבית האבן שבמהלכו גורי ליקט פטריות להכנת מנה עבורי, כי עדיין הייתי טבעוני והשאר אכלו בשר, והצטערתי שלא טיילנו יותר בטבע. איריס אמרה לנו להביא איתנו דיסקים של מוזיקה שאנחנו אוהבים ובחלק מהנסיעות נתנה לנו אישור להאזין להם ברכב. כשהקשבנו לאלבום ג'אז של פט מת'יני שהבאתי יכולתי להשתחרר קצת מהסבל שבתנאים הקשים והשעמום שחוויתי במשך כל אותו הטיול לאיטליה שהרגיש לי מיותר.
בהמשך השנה גורי עזב את הקבוצה ובלעדיו ובלי קציר הרגשתי שאין לי בשביל מה להישאר. באחד מימי העבודה האחרונים שלי בחווה חילקו בבוקר תפקידי עבודה כרגיל, אבל אני החלטתי שאני לא עובד באותו היום והלכתי להסתובב לבדי ברחבי החווה. צעדתי לאיטי, ביקרתי את חיות המשק והתבוננתי על הנוף וכשחזרתי למתחם הקבוצה אבנר, שהיה אחראי על העבודות בחווה, שאל למה אני לא עובד ועניתי לו שלא בא לי והוא עזב אותי לנפשי. במפגש האשאנז' בסוף היום איריס אמרה לי שהסירוב שלי לעבוד הוא סימן להתפתחות שקשורה לקבוצה אבל אני לא "קניתי" את זה – מבחינתי ההחלטה לא לעבוד הייתה לגמרי שלי. לכיתת תנועות אחת באותה השנה הגעתי כשאני תחת השפעת קנביס ודווקא באותה הכיתה איריס העירה לי שאני מנגן טוב במיוחד. זה הצחיק אותי שהיא לא קלטה באיזה מצב הייתי ושאלתי את עצמי מה זה אומר עליה בתור מורה ועל השאיפה המתמדת בקבוצה להיות נוכח בגוף, כשלהיות מסטול יכול לתת לה בקלות את הרושם שאני מאוד "נוכח". התחלתי לנגן באופן קבוע בפאב עם מופע סולו אינסטרומנטלי שהורכב משירים וקטעי ג'אז שאהבתי ועיבדתי לגיטרה. באחד המופעים הכרתי מישהי והתפתח בינינו קשר זוגי מתמשך, לאחר הרבה שנים שלא הייתה לי אף בת זוג קבועה.
עדיין לא נמצא לי מחליף ראוי לנגינה בפסנתר אז המשכתי לנגן בכיתות התנועות עד סוף השנה והבהרתי לאיריס שאחר כך אני עוזב ולא אבוא יותר לנגן בשנה הבאה. איריס ביקשה שאגיע לנגן גם בססיון הוותיקים שבקיץ ובהתחלה סירבתי אבל לאחר שהפעילה עלי לחץ הסכמתי. ביקשתי ממנה שתסדר לי בקרבת החווה דירה בה אוכל לארח את זוגתי לחלק משבוע הססיון והיא הסכימה אבל כשהקיץ התקרב ושאלתי אותה על העניין היא אמרה שלא מצאה לי דירה והציעה שנישן באוהל בחווה. סירבתי בתוקף ודרשתי שתעשה מאמץ ובסוף היא סידרה שקודם אתגורר עם זוגתי כמה ימים בדירה ריקה שהייתה בבעלות אחד מחברי הקבוצה וממוקמת בישוב קרוב לחווה, ואחר כך שנתארח עד סוף הססיון אצל אישה מבוגרת שהייתה בעבר קשורה לקבוצות, גם באותו הישוב. מעבר לשתי הכיתות בהן ניגנתי כל יום באותו השבוע, בבוקר ובערב, ביליתי עם זוגתי בטיולים באזור והאישה המבוגרת אצלה התארחנו הכינה לנו ארוחות והיו לנו שיחות נעימות איתה. הסתבר שכל חברי קבוצת הוותיקים ידעו על כוונתי לעזוב את הקבוצה כי לפני תחילת חלק מהכיתות כל פעם מישהו אחר מהם היה ניגש אלי לדבר על העזיבה שלי ולשאול אותי למה אני עוזב ומי ינגן להם כשאעזוב. השאלות האלה הוסיפו לי מעמסה רגשית מעיקה לקושי שכבר היה לי באותו הססיון ותהיתי אם איריס ביקשה מהם לדבר איתי בנסיון להפעיל עלי לחץ או אם הוותיקים היו נוהגים לדבר ביניהם בפתיחות על קבוצות הבוגרים והצעירים והם אולי ניגשו אלי באופן ספונטני ואותנטי.
באחד מהימים האחרונים של ססיון הוותיקים איריס לקחה אותי לשיחה איתה ועם ז'יל. הוא שאל מה היחס שלי אליהם ועניתי שהם לא בדיוק חברים שלי ולא בדיוק משפחה, שאני לא יודע מה הם עבורי וזה מבלבל אותי, וז'יל היה ניטרלי בשיחה וסיכם את העזיבה שלי בכך שאם אני שמח אז הוא שמח. איריס לעומת זאת ניסתה עדיין להפעיל עלי לחץ ובמבט נואש מט לבכות שאלה אם אני לא מוכן בכל זאת לשקול להמשיך להגיע לנגן בכיתות והוסיפה שאם אעזוב לא יהיה להם איך לעשות תנועות. סירבתי. אז היא שאלה אם אסכים להגיע לנגן תמורת תשלום. הייתי בהלם מההצעה ושוב סירבתי. יצאתי מהשיחה מאוד פגוע והרגשתי שלאיריס לא באמת איכפת ממני ומההרגשה הרעה שלי בקבוצה, שהיא רק רוצה לנצל את כישוריי הנגינה שלי ומשתמשת במניפולציות רגשיות נמוכות כדי לנסות לשדל אותי להתכופף לרצונה. לאחר קשר חברי ארוך שנים שאיריס טיפחה איתי והאמון שנתתי בה, התדמית החיובית שהייתה לה בעיניי התנפצה מולי במכה וזה הכאיב לי. כשסיימתי לנגן בכיתת התנועות האחרונה של הססיון ויצאתי במכוניתי מהחווה הייתי נסער וצרחתי בקול ארוכות אל השטח הפתוח מסביבי. הרגשתי הקלה עצומה מעול כבד שירד ממני ולא האמנתי שסוף סוף כל זה מאחורי. וכך, בקיץ של שנת 2013, לאחר 9 שנים של פעילות רציפה ובהיותי בן 30, עזבתי סופית את הקבוצה.