14 יוני 2022
היי זה שוב אני…
איני מהנמענים בתכתובת אליה אני מגיב אך מכיון שנחשפתי אליה ושמי גם מופיע בה אני מרשה לעצמי "להדחף לשיחה" באיחור קל. מרגיש צורך להוסיף כמה מילים אחרונות ולהפרד ממכם באופן אנושי ונכון עבורי, כולי תקווה שכפי שהקשבתם לצלילי נגינתי במשך אינספור שעות על גבי שנים רבות תקשיבו גם למילותיי, או לפחות תסכימו לקרוא אותן.
קודם אני רוצה לשתף אתכם בתחושות והרגשות שעלו בי כששלחתי לכם את אותו המסמך המתעד את שנותיי בקבוצה ואחרי עזיבתי:
כששלחתי את המסמך מצד אחד ידעתי בשכלי שרובכם לא תגיבו אך מבחינה רגשית עדיין הייתה לי ציפייה לקבל ממכם תגובה דרכה אקבל הכרה ותחושת סגירת מעגל. שפכתי בפניכם את ליבי המדמם והשתיקה הצורמת של רובכם הכאיבה לי. ההרגשה היא שכל עוד אתה בקבוצה כולם אוהבים אותך וכשאתה עוזב אתה הופך בין רגע ללא קיים עבור חברי הקבוצה. כשעזבתי את הקבוצה המעבר החד הזה היה קיצוני, לא טבעי ומכאיב עבורי, ושתיקתכם העלתה בי מחדש את התחושות הקשות האלה. נאמר לנו שאין מקום לדברים אישיים בקבוצה וייתכן ולמילותיי מוצמדים כעת בראשכם תארים כגון "ישן המונע ונשלט באופן אוטומטי על ידי מחשבות, רגשות ואמוציות", אבל בילינו אינספור שעות יחד וההיקשרות הרגשית בלתי נמנעת – היא טבעית ואנושית. בימים שלאחר שליחת המסמך נזכרתי בכם ותווי פניכם עלו בראשי ובכיתי מגעגוע אליכם ומהאדישות שלכם. לעומת זאת בודדים מכם כן הגיבו ורבים יותר שאינם עוד בקבוצה הגיבו לי בהערכה וחלקם האריכו בדבריהם ושיתפו אותי בכנות מרגשת בחוויותיהם האישיות מהקבוצה. זה שימח אותי לשמוע מאנשים איתם לא הייתי בקשר במשך שנים והרגשתי הקלה עקב סגירת המעגל איתם. ייתכן ואני מצטייר כאדם רגיש יתר על המידה, אך הרגישות שלי היא לא בהכרח חולשה אלא גם כוח.
המסמך ששלחתי הוא נסיון לתאר בצורה הכי מדויקת וניטרלית שהתאפשרה לי איך חוויתי את הדברים מאז ועד היום, נסיון שבא מתוך צורך פנימי עמוק לעיבוד ועיכול הדברים שעברתי. שליחת המסמך באה מתוך צורך בשיתוף כנה, גם אם כואב, ולא מתוך דחף לתקוף או לפגוע. כמו כן היה לי חשוב להזכיר לחלקכם את איציק שנתן מעל ומעבר לקבוצה ושאולי שכחתם מקיומו. הוא היה חבר נפש יקר שלי וכאב אובדנו האלים ישאר איתי עד מותי. למדתי עם הזמן לנתב את הכאב הזה למקומות חיוביים באופן שלא התאפשר לי תחת השפעת הקבוצה.
אני רוצה לחדד עניין חשוב בקשר למסמך שלי, אני נפגעתי מתנאי הקבוצה ובפרט מהיחסים האישיים עם המורה של הקבוצה – איריס. מעולם לא נאמר מפורשות שהיא המורה אבל ברור לכולם שזה התפקיד שלה ונדרשת ממנה אחריות ורגישות כלפי התלמידים בשל המורכבת של יחסי המרות שמתקיימים במסגרת הקבוצה. עצם אי הגדרתה כמורה נותנת לגיטימציה לא מוצדקת להסרת האחריות ממנה. בתגובות המעטות שקיבלתי ממכם לא הייתה התייחסות ברורה להכרה בפגיעה שלי אלא רמיזות לביטול קיומה והשלכת האשמה עלי ואני מרגיש צורך להרחיב על כמה מקרים שהופיעו במסמך בהם מתוארת פגיעה רגשית קשה מאיריס, מקרים שהותירו בי פצעים עמוקים:
מקרה א:
"נשארתי נאמן לקבוצה ולא קבעתי הופעות בימי חמישי בגלל הנגינה בכיתות התנועות אבל אז הגיעה להרכב הג'אז הצועני בו ניגנתי הצעה שלא יכולתי לסרב לה – לתת מופעי חימום קצרים לשתי הופעות של הרכב אמריקאי מפורסם בהיכל התרבות בתל אביב, אחת מהן ביום חמישי. המעמד וגודל החשיפה של ההצעה גרמו לי, אולי בפעם הראשונה, לעמוד מול איריס ולהציב לה עובדה שאני לא מגיע לנגן לתנועות בתאריך המיועד. היא הבינה את חשיבות המופעים עבורי אבל במקום לבטל או להזיז את הכיתה היא לחצה עלי שאדבר עם איציק ואדאג לכך שהוא יגיע לנגן במקומי, למרות שכבר כמה חודשים הוא לא היה חלק מהקבוצה והיא הייתה מודעת למצבו הנפשי הירוד, במיוחד כשבססיון האחרון שלו ז'יל דרש ממנו בסיוע תרגומה שיבטיח לו שהוא לא יתאבד. היה בתוכי קונפליקט, הרגשתי שלשדל אותו למשימה כזאת במצבו זה לא רעיון טוב אבל באותו הזמן הייתי יותר תלמיד צייתן של איריס מאשר חבר של איציק, וכך התקשרתי אליו והפעלתי עליו לחץ שיגיע לנגן. הוא הסכים בחוסר רצון והתחייב להגיע אבל ביום של הכיתה איריס התקשרה אלי כעוסה והודיעה לי שהוא הבריז וכולם הגיעו ולא הייתה כיתת תנועות. תחושת אשמה נוראית מילאה אותי."
לשסות כך אדם בחברו שנמצא במצב נפשי ירוד, להתעלם מרגשותיהם של בני אדם ולנצלם על מנת להשיג מהם "תוצר" לקבוצה זה חמור ופוגעני. לצערי בגלל התאבדותו של איציק לא הספקתי להתנצל בפניו על ההתנהגות הזו שלי כלפיו ואותו המקרה רדף אותי במשך שנים וגרם לי לרגשות אשמה קשים.
מקרה ב:
"במהלך שנתי השלישית בקבוצה איריס המליצה לי ללכת לטיפול פסיכולוגי בעקבות האופן בו דיברתי במפגשי האשאנז'. אני זוכר במעומעם שהייתי מדבר על אספקטים של מוות ומשתמש במושגים מספרי גורדייף כמו 'הזוועה שבמצב' ו'סבל מרצון'. גורדייף מדבר על חשיבות התהליך הפנימי של 'התעוררות-מוות-לידה', ההכרח במוות של ה'אני-ים' המרובים שבתוכי וכל ההזדהויות שלי על מנת שיוולד ה'אני הגדול', לכן הרגשתי שאני משתף תכנים לגיטימיים לקבוצה כשדיברתי על הנושאים האלה. אבל איריס אמרה לי בשיחה אישית ש"הקבוצה היא לא תחליף לטיפול ואולי אני משתמשת במילים גדולות אבל ה'אישיות' שלך לא מפותחת באותה הרמה של ה'מהות' שלך" והפנתה אותי לקולגה שלה, פסיכולוג קליני מהטובים בארץ לדבריה, עם הנחייה שלא לחשוף את הקשר שלה לקבוצות גורדייף ולשמור גם בטיפול על קוד הסודיות ולא לדבר על פעילויות הקבוצה. הפסיכולוג, שהיה מבוגר ממני בכמה עשרות שנים, היה מאוד פאסיבי ונראה לי חסר אמפתיה אבל לא שאלתי את עצמי אם הוא בהכרח המטפל המתאים בשבילי או אם טיפול זה בכלל משהו שאני באמת צריך באותו הזמן, כי היה לי אמון מלא באיריס והייתי כבר מורגל לציית לה באופן עיוור מבלי לשאול שאלות. הטיפול היה בהתחלה קשה והעלה מעל לפני השטח טראומות עבר מודחקות וקשיים בקשרים עם האנשים שבחיי ובעקבות זה רגשות של עצב, כעס וכאב החלו להציף אותי. זכורה לי כיתת תנועות אחת, זמן קצר לאחר שהתחלתי את הטיפול, בה עמדתי בשורה הראשונה זקוף, דומם ובוהה קדימה באוויר לפי ההנחיות, בזמן שתחושת עצב ומועקה גדולה אופפת אותי. איריס ראתה שאני שרוי במצב נפשי קשה, באה מולי ושמה יד על כתפי כדי לנחם אותי בעודי עומד קפוא ולא מסתכל אליה. כששיתפתי את איציק בכך שאני הולך לפסיכולוג אליו איריס שלחה אותי הוא אמר לי שגם הוא הולך לפסיכולוג אחר בהמלצתה.
הטיפול אצל הפסיכולוג והקשר איתו הרגיש לי קשה, קר ומאולץ. בתחילת כל פגישה איתו הוא היה בוהה בי בדממה עד שאתחיל לדבר ולפעמים ישבנו כך דקות ארוכות ומעיקות. איריס הייתה שואלת אותי מדי פעם איך הולך הטיפול וכשהייתי משתף אותה בקשיים שאני מרגיש היא הייתה מדרבנת אותי שזה חשוב שאמשיך למרות הקושי ושהקשר עם הפסיכולוג זה משהו שצריך לעבוד עליו.
את הפסיכולוג עזבתי לאחר מעל לשנתיים של טיפול כי הרגשתי שאני חוזר אצלו על אותם הדברים ללא שום מוצא, למרות שהוא אמר שלדעתו אני צריך להמשיך את הטיפול אצלו."
להתערב כך בחיים אישיים של אדם מתוך יחסי מרות, להפעיל עליו לחץ ללכת לטיפול – תהליך רגיש וקשה שהצורך בו צריך להגיע מתוך האדם עצמו, לחבל בטיפול על ידי איסור שיתוף חלק מהותי מחייו של האדם ולהפעיל עליו עוד לחץ להמשיך בטיפול למרות שאותו אדם מביע חוסר חיבור למטפל זה חמור ופוגעני, וכפי שלמדתי משיחות עם חברי קבוצה לשעבר מדובר בתופעה נרחבת ואני לא היחיד שנשלח כך לטיפול על ידי איריס. הטיפול בכפייה תחת לחץ עם מטפל שלא היה לי חיבור איתו היה טראומתי עבורי ובעקבות כך הייתה לי במשך שנים רתיעה חזקה מכל סיטואציה של טיפול. מתוך צורך לסגירת מעגל וריפוי הפצע ניסיתי לפני כשנה לאתר את אותו המטפל שאיריס שלחה אותי אליו והצלחתי ליצור איתו קשר. דיברתי איתו בטלפון ושיתפתי אותו בקצרה בסיפור הקבוצה שהסתרתי ממנו במהלך פגישות הטיפול והוא הסכים עם טענותיי שללכת לטיפול מתוך לחץ חיצוני מאדם בעל השפעה וסמכות ולא לשתף חלק משמעותי מהחיים (הקבוצה) בטיפול פוגע משמעותית בתהליך. היה לי חשוב לפתוח את הנושא עם אדם שבעבר חשפתי בפניו את חיי הפנימיים למטרה טיפולית תוך כדי שקר, הסתרה וחוסר כנות והרגשתי הקלה גדולה לאחר אותה השיחה. כמו כן אני סבור שהאיסור לדבר על פעילויות הקבוצה עם אחרים, גם לא עם חברי הקבוצה, ובפרט האיסור שאיריס הציבה לי על כך במסגרת הטיפול פגעו בתהליך האבל שלי על התאבדותו של איציק ועיכול האובדן שלו מפני שחלק נרחב מהקשר שלי איתו היה שזור בפעילויות הקבוצה, במיוחד באחריות המשותפת שלנו בנגינה לתנועות, ונשארתי עם כל זה לבדי, סגור, מדחיק ומציית לאיסור שהוטל עלי.
מקרה ג:
"בשיחותיי עם איריס הבעתי רצון לקחת הפסקה מהקבוצה והיא ניסתה לשכנע אותי אחרת באמירות שאת חלקן כבר שמעתי בעבר בפעמים שרציתי לוותר על הגעה למפגש בגלל קושי נפשי וצורך להיות לבד: היא אמרה לי שכשהייתה בגילי גם היא עברה תקופה קשה ארוכה מאוד בקבוצות, שאני צריך להישאר למרות עצמי, שמי שלוקח הפסקה בדרך כלל לא חוזר, שאני מפספס משהו חשוב מאוד אם לא אהיה סבלני ואשאר, שהיא בצעירותה חיפשה להרגיש חופשייה ונסעה לטייל בעולם אבל גם אז עדיין הרגישה כבולה, שהשטן שבי משתלט על ה'עבודה', שיש לי חיבור חזק מאוד ל'עבודה' דרך הנגינה וחבל לי לוותר על זה, שהנגינה והיצירה שלי הם בזכות הקבוצה, שבלי הקבוצה אהיה אבוד בדכאון שלי, וכששאלה מה בדיוק מפריע או קשה לי בקבוצה לא ידעתי מה להגיד מעבר לזה שפשוט רע לי ואני מרגיש צורך לבדוק עם עצמי איך זה לחוות את החיים ללא הקבוצה, לפחות לזמן מסוים.
באחד מהימים האחרונים של ססיון הוותיקים בו ניגנתי איריס לקחה אותי לשיחה איתה ועם ז'יל. הוא שאל מה היחס שלי אליהם ועניתי שהם לא בדיוק חברים שלי ולא בדיוק משפחה, שאני לא יודע מה הם עבורי וזה מבלבל אותי, והוא היה ניטרלי בשיחה וסיכם את העזיבה שלי בכך שאם אני שמח אז הוא שמח. איריס לעומת זאת ניסתה עדיין להפעיל עלי לחץ ובמבט נואש מט לבכות שאלה אם אני לא מוכן בכל זאת לשקול להמשיך להגיע לנגן בכיתות והוסיפה שאם אעזוב לא יהיה להם איך לעשות תנועות. סירבתי. אז היא שאלה אם אסכים להגיע לנגן תמורת תשלום. הייתי בהלם מההצעה ושוב סירבתי. יצאתי מהשיחה מאוד פגוע והרגשתי שלאיריס לא באמת איכפת ממני ומההרגשה הרעה שלי בקבוצה ושהיא רק רוצה לנצל את כישורי הנגינה שלי ומשתמשת במניפולציות רגשיות נמוכות כדי לנסות לשדל אותי להתכופף לרצונה. לאחר קשר חברי ארוך שנים שאיריס טיפחה איתי והאמון שנתתי בה, התדמית החיובית שהייתה לה בעיניי התנפצה מולי במכה וזה הכאיב לי. כשסיימתי לנגן בכיתת התנועות האחרונה ויצאתי במכוניתי מהחווה הייתי נסער וצרחתי בקול ארוכות אל השטח הפתוח מסביבי, הרגשתי הקלה עצומה של עול כבד שירד ממני ולא האמנתי שסוף סוף כל זה מאחורי."
להפעיל לחצים בלתי פוסקים על אדם להשאר בקבוצה, להשפיל אותו בהצעה לקנות את שירותיו בכסף תוך כדי התעלמות מרגשותיו הקשים ומהצורך שלו לקחת הפסקה מפעילות הקבוצה זה חמור ופוגעני. איריס יזמה איתי במהלך שנותיי בקבוצה הרבה שיחות ופגישות אישיות וגרמה לי להפתח אליה ולחשוף בפניה חלקים רגישים ועמוקים בתוכי ואני יודע שעשתה כך עם כולם או לפחות ניסתה. ההיוודעות למשחק הבוטה ולמניפולציות המכוערות שלה גרמה לי לפצע כואב ולמשבר אמון בקשרים אנושיים, מהם אני עדיין מחלים.
כמו כן החשיפה התדירה לתנאי הקבוצה במשך שנים השפיעה לרעה על חיי.
בשנים הראשונות שלי בקבוצה עברתי חוויות חזקות וחיוביות במגוון הפעילויות אבל בהמשך הלכתי ושקעתי בדכאון עמוק והיום אני רואה שמצבי הנפשי המתדרדר באותה התקופה היה קשור ישירות לתנאי הקבוצה ולאופן הלימוד של איריס. להיות תחת השפעה של מורה בכל דרך רוחנית או דתית הפועלת במסגרת קבוצתית באופן קבוע ומתמשך עלול לערער את הבטחון והערך העצמי ולהזיק באופן חמור לבריאות הנפשית. אנשים מתחילים לעבוד עם מורה כי הם מזהים שהשפעתו חיובית עליהם אך בצל השפעה הזו מתרחשים בהדרגה ולאורך זמן תהליכים בעיתיים שונים אליהם הם לא תמיד מודעים ועליהם המורה לא מדבר:
אתה מסתכל למעלה אל המורה ביראת כבוד כפי שאתה לומד בהתחלה לעשות מחברי הקבוצה הוותיקים ממך אותם אתה מחקה ובהמשך אתה משמש דוגמא לאחרים הצעירים ממך; אתה מרגיש צורך לקבל מהמורה אישור, אתה רוצה לרצות אותו ולקבל ממנו חיזוקים חיוביים על התנהגותך; אתה רואה בו מודל לחיקוי ורוצה להדמות לו, אתה הולך ומעריץ אותו ומרגיש זכות גדולה לקבל ממנו יחס אישי; אתה מקנא בוותיקים הנמצאים ב"דרגה" גבוהה יותר ממך הזוכים ממנו ליחס והערכה גדולים יותר ואתה רוצה להגיע למעמדם; המורה הופך להיות עבורך דמות הורה המשרה עליך תחושת בטחון; אתה שומע שוב ושוב את התורה שהוא מעביר עד שהיא נטמעת בך והופכת לאמונה חזקה; אתה מתרגל לקבל מהמורה תשובות לגבי עוד ועוד תחומים בחייך במקום לסמוך על עצמך, אתה מפקיד את חייך בידיו וסומך עליו שיראה לך את הדרך; אתה נהיה יותר ויותר תלוי במורה ובקבוצה ומפתח אליהם היקשרות רגשית חזקה והם הופכים להיות הדבר הכי חשוב ומשמעותי בחייך; אם עולה בך הצורך לעזוב את המורה והקבוצה אתה מגלה שאתה מפחד לעשות זאת מכיוון שאתה כבר לא יודע איך לתפקד בחיים בלעדיהם, אתה מכור לנוכחות המורה והקבוצה בחייך, הם משמשים עבורך עוגן שאתה לא מסוגל לוותר עליו; אתה מושפע עמוקות מהאופן בו המורה מתבטא כלפיך, במשפט אחד הוא מסוגל לרומם את רוחך או לרסק אותך; הכאריזמה החזקה והמשכנעת שלו גורמת לך להאמין לכל דבר שהוא אומר, אתה כבר מורגל לציית לכל הוראה שהוא נותן לך באופן מיידי וללא שום חשיבה עצמאית; גם אם המורה עושה דברים הנראים לך כפוגעניים אתה מצדיק מיד את מעשיו מכיוון שאתה מעוור מהדברים הטובים והחוויות החזקות שקיבלת ממנו ומההערצה וההערכה שהוא מקבל מהאחרים בקבוצה; אתה אף פעם לא מתבטא כנגד המורה כי אתה חושש לבלוט ולמשוך תשומת לב ולפגום בתחושת האחידות של הקבוצה; אתה כבר מאמין באופן עמוק שהוא יודע יותר טוב ממך ופועל תמיד מתוך אהבה טהורה אליך והקרבה עבורך ואתה לא מסוגל לראות אותו באור שלילי ולהסתכל על מעשיו באופן נקי וניטרלי; אתה שם את המורה מעל עצמך ומעל אחרים – אתה למטה, וזה מחלחל לאט ובשקט אל כל תחומי חייך ומרעיל את עומקי נשמתך.
דיבור על התהליכים האלה מסכן את מעמד המורה ואת אחיזתו בתלמידים ולכן הוא לרוב נמנע מכך מכיוון שבין אם הוא מודע לכך או לא – הוא ניזון מהכבוד, הצייתנות, היחס המיוחד וטובות ההנאה שהוא מקבל מתלמידיו, הוא זקוק לתלות שלהם בו והוא לא מעוניין שדברים אלה יפסקו.
יראת הכבוד למורה הייתה מאוד חזקה ובולטת בקבוצה שלנו ויש לה השלכות שליליות שקשה מאוד לראות כשנמצאים בתוך הקבוצה. נסו לראות אם אתם מזהים את התהליכים האלה בתוככם. יתכן והנטייה הראשונית שלכם תהיה להכחיש את קיומם. תהיו באמת כנים עם עצמכם ותשאלו איך היחס שלכם למורה משפיע על חייכם, שאלה שמעולם לא עלתה בקבוצה. בקבוצה עוסקים בשאלות, למה לא בשאלה זו? האם מורה רוחני עם קילומטראז' של אלפי שעות מדיטציה ועבודה פנימית אינטנסיבית באמת ראוי ליותר כבוד ויחס טוב מאדם "פשוט" שאין לו שום זיקה לדבר רוחני או דתי? האם לא כל בני האדם באשר הם ראויים לאותו הכבוד הבסיסי, כולל אני בעצמי?
בנוסף ובשילוב תהליכים אלה, היו באופן הלימוד של איריס כמה אלמנטים דומיננטים בעייתיים:
הפעלת לחץ מתמדת – לחץ לנוכחות מלאה של כולם בכל הפעילויות; לחץ להגיע בזמן לפעילויות ללא איחור; לחץ על עמידה בלוחות הזמנים ולעבוד ללא מנוחה וללא שמץ של פטפוט קל בימי העבודה ובססיונים; לחץ להביא עוד אנשים לקבוצה דרך שיחות עם קרובים, הפצת פליירים ופרסומים באינטרנט וערבי גיוס פתוחים; לחץ להשאר תמיד ישוב זקוף בזמן הארוחות והמפגשים; לחץ ללמוד צרפתית; לחץ לעמוד בתשלומים בזמן ולהעלות את דרגת סכום ההתחייבות האישית בכל שנה; לחץ פיזי דרך צום השתייה בבוקר והגבלת כמויות המזון בארוחות בססיונים (שהלכו והצטמצמו בכל שנה) באופן שווה לכולם ללא התייחסות לצרכים הגופניים האישיים של כל אחד ובשילוב העבודות הפיזיות המפרכות; ועוד.
מוטיבים מייאשים קבועים – ההשוואה התדירה לקבוצות גורדייף אחרות בעולם בעבר ובהווה ולמנזרים בהודו בהם איריס ביקרה, השוואה בה היא גימדה כל מאמץ של חברי הקבוצה ביחס לאחרים המשקיעים הרבה יותר זמן בעבודה הפנימית מאיתנו והפצירה בנו שאנחנו לא מספיק מעריכים את התנאים המוצעים לנו ולא מספיק נותנים את עצמינו אליהם; ההתייחסות לתהליך שעוברים בקבוצה כהכנה אינסופית למטרה שמגיעים אל מימושה רק לאחר 40 שנה במדבר (בקבוצה), שכל מה שאנחנו חווים הוא רק הצצה קטנה ל"דבר האמיתי" שרחוק שנות אור מאיתנו ורק כשבסוף נשלים את תהליך ההכנה אז נתחיל בעצם "לעבוד", שאם לא נגיע לפעילויות הקבוצה ולססיונים עם הכנה רצינית לפני – התהליך יפגם; ההתייחסות לתכנים המועברים בקבוצה – הטקסטים, הכיוונים לתרגיל הקטן והתנועות – כדברים הגדולים מאיתנו שאנחנו לא ברמה גבוהה מספיק כדי להבין ולחוות אותם באמת; האיזכור הקבוע של המוות המחכה לנו שיכול להגיע בכל רגע, ועוד.
הפעלת חברי קבוצה ורכילויות – איריס הייתה באופן קבוע מדברת בשיחות אישיות על חברי קבוצה אחרים, מספרת על דברים אישיים שאמרו לה ומנסה לקבל עליהם מידע בשאלותייה, נותנת הוראות לדבר עם חבר קבוצה אחר ואומרת מה להגיד לו ואחר כך מבקשת לשמוע על תוכן השיחה, מדברת בשם הקבוצה כיחידה אחת עם אמירות כגון "כולם אוהבים אותך"; חוסר הכבוד לפרטיות האדם התבטא גם במפגשים הקבוצתיים כשאיריס הייתה לעיתים קרובות חושפת מול כולם פרטים רגישים משיחות אישיות שלה עם חבר קבוצה שהיה נוכח במפגש.
לאלמנטים האלה יש השלכות שליליות על הנפש:
לחיות שנים תחת משטר שמפעיל עליך לחץ עצום וקבוע גורם להחדרת חרדה ופחד. הלחץ אומנם מכוון לעבודה שכשביכול מטיבה וכוללת אלמנטים חיוביים של הרפייה, שחרור וחיבור אל עצמי, אבל לחץ למטרת הרפייה הוא עדיין לחץ ויש לו מחיר.
לחיות שנים תחת השפעת דמות סמכותית וכאריזמתית שמייאשת אותך בהשוואות לאחרים, בהתייחסות אליך כבעל דרגה נמוכה שנמצא בהכנה אינסופית לתהליך שיקח עשרות שנים רק להתחיל אותו, שמגמדת כל מאמץ שאתה עושה ומזכירה לך כל הזמן שאתה יכול למות בכל רגע גורם לפגיעה בהערכה והבטחון העצמיים ולהחדרת דכאון עמוק. המוטיבים המייאשים גורמים לך להרגיש שלעולם לא תוכל לספק את המורה, ששום דבר שתעשה לא יהיה מספיק טוב בשבילו, וכשהמורה הוא אדם שאתה ושאר חברי הקבוצה מעריכים מאוד זה משפיע עליך באופן חזק.
לחיות שנים בקבוצה שהאינטראקציות האישיות שלך עם חבריה מנוהלות על ידי המורה שגם מזלזל בפרטים האישיים של חייך כשהוא חושף אותם מול כולם ללא רשותך גורם לחוסר אמון בבני אדם ולקושי לסמוך עליהם. כשחבר קבוצה בא לשוחח איתך ומביע בך עניין אתה לא יודע אם זה אותנטי ומגיע באמת ממנו או שהוא רק ממלא אחר הוראות המורה ואתה לא יודע אם מה שתגיד לו יגיע לאזני המורה וכשאתה בעצמך מופעל על ידי המורה ומדבר עם חבר קבוצה ומעביר לו מסרים מהמורה או מנסה לקבל ממנו מידע בשביל המורה זה מתעתע ומבלבל מאוד ויש לזה השלכות שליליות על אינטראקציות עם בני אדם באופן כללי גם מחוץ לקבוצה.
גם המוטיבים הקבועים המגיעים מספרי גורדייף בעייתיים בעיניי – לראות עצמך תמיד כרובוט מכאני השרוי בשינה, להכיר שוב ושוב באפסיותך, לשאול כל הזמן "מי אני?" ולפורר את זהותך, ההכרח בקבוצה ובציות עיוור למורה, ההכרח בסבל כחלק מתהליך ההתעוררות… אלה לא יחודיים רק לקבוצה שלנו ולא אכנס לניתוח תורתו של גורדייף (אני נוגע בזה קצת בפרק האחרון של המסמך ששלחתי), אבל כשהמוטיבים האלה משולבים עם אלמנטים קבועים וקיצוניים של לחץ וייאוש למשך הרבה שנים התוצאות הרסניות לנפש.
בנוגע לחוק הסודיות בקבוצה, להתייחסות למחשבה כ"שטן הגונב את העבודה" וההוראה להשאר בכל הפעילויות במצב שקט ובחיבור לתחושה של הגוף: אני יכול להבין את חשיבות הדיסקרטיות כדי לייצר אינטימיות ופתיחות קבוצתית ואכן האדם נוטה להשתמש במחשבתו יתר על המידה באופן שיכול להיות מזיק ומיותר והחיבור לגוף יכול להועיל בהרגעת המחשבה ובהתבוננות פנימית, אבל במקרה של הקבוצה שלנו ההוראות האלה גם משומשות לרעה כדי לנטרל כל ביקורת על המורה, למנוע את שיתוף הפגיעות עם אחרים ולשמר את תלות התלמידים במורה. השאיפה הקיצונית בקבוצה למצב של שקט פנימי ושמירה על שתיקה מוחלטת בפעילויות מובילה להדחקת רגשות והסודיות הקיצונית גורמת לתחושה קבועה ומערערת של חיים כפולים ופיצול אישיות, תחושה שפוגעת בקשרים עם אנשים מחוץ לקבוצה. לספוג את כל האלמנטים של לחץ וייאוש כשאתה במצב מדיטטיבי/היפנוטי מבלי שהמחשבה הביקורתית פעילה ומבלי שאתה מדבר אחר כך על הדברים ומעכל אותם גורם לאלמנטים המזיקים האלה לחלחל עמוק פנימה ולהשפיע לרעה על הנפש מבלי שאתה מודע לכך.
בנוסף לכל אלה, חולקו בקבוצה שלנו תפקידיים אישיים בתחומי אחריות משתנים ואיריס הפעילה דרך שיחות אישיות לחץ קבוע על כל אחד לעמוד במשימות האישיות של תפקידו הייחודי. היו תפקידים יותר ופחות דורשניים וכל אחד נתן מעצמו ברמה שונה, חלק נתנו תמיד את כל כולם וחלק הציבו לאיריס גבולות מסוימים. התפקיד שקיבלתי – להיות הפסנתרן הראשי של התנועות, היה דורשני ברמה גבוהה מאוד והוטל עלי גם להיות האחראי הקבוע על הקלטת המפגשים ועל תפעול המקרן ומערכת השמע בהקרנות סרטים, בנוסף לעוד משימות כגון תרגום והכנת כתוביות לסרט, חיפוש אולם תנועות במרכז הארץ, הסעות, פרסום הקבוצה באינטרנט, ועוד. לא ידעתי לשים לאיריס גבולות בהיותי אדם צעיר שבא ממשפחה הרוסה עם צורך חזק בדמות סמכותית שלא הייתה לי בחיי (אבא נפטר בגיל צעיר, אמא עובדת שנותנת הרבה חופש). הושפעתי מהכראזימה המשכנעת של איריס ומהלחץ והרעיונות המייאשים שגרמו לי להאמין שאני חייב תמיד לתת לקבוצה את כל כולי ושכל התנגדות שבי היא של "השטן". רציתי לרצות את איריס ורציתי שחברי הקבוצה יוכלו לעשות תנועות, מבלי שהייתי מודע למחיר שאני משלם. ניגנתי בכל יום חמישי, בכל יום עבודה, בכל אירוע חגיגי ובכל ססיון (גם של הוותיקים), השקעתי זמן רב בבית בהכנת היצירות לפסנתר ובעיבודים לגיטרה וזה השתלט על כל חיי וסחט אותי באופן פיזי, מנטלי ורגשי. סירבתי כמעט לכל הופעה בתשלום שהציעו לי שנפלה על כיתת תנועות והפסדתי הרבה כסף והזדמנויות עבודה שיכלו לקדם את הקריירה שלי. חייתי תחת לחץ כבד מתחושת האחריות הגדולה ופחדתי מתחושת האשמה במקרה שלא אגיע לנגן ולא תהיה כיתה בגללי. קיבלתי מאיריס כל הזמן יצירות חדשות לעבוד עליהן ובמקרים רבים היו יצירות שהתאמנתי עליהן ובסוף הוחלט שלא לנגן אותן כלל. גם בתקופות בהן הייתי הפסנתרן היחיד וכמעט ולא השתתפתי בעצמי בתנועות התבקשתי לשלם על התנועות כמו כולם ולא העזתי להעמיד את זה בשאלה. יש במוזיקה לתנועות יצירות יפות אבל אני מוצא שלרובן יש אופי מעציב ומדכא ולעיסוק הקבוע והנרחב במוזיקה הזאת הייתה השפעה שלילית עלי. לאחר שניגנתי את הכיתה האחרונה שלי ויצאתי מהחווה הרגשתי כמו פרי מעוך שנסחט עד הטיפה האחרונה.
למרות שאני כבר לא מתחבר לרעיון של עבודה פנימית קבועה וממושכת מול מורה, עם או בלי מסגרת קבוצתית, ולדעתי בתפקיד המורה יש בעיה מושרשת של שכרון כוח מעוור שקשה עד בלתי אפשרי שלא ליפול אליו, אני יכול לקבל שלאנשים מסוימים יש את הצורך במורה ואני לא פוסל שהלימוד יכול להתקיים באופן מפרה וחיובי. לחוות לחץ, ייאוש וסבל, לחוש אפסיות אל מול העולם הגדול והטבע, לשים את הזהות שלך בשאלה, להכפיף את הנטיות והתשוקות שלך למטרה גדולה ממך ולהתבונן בחיכוך עם ההתנגדות הפנימית הנוצרת מכך, להתחבר לתחושת הגוף ולשקט פנימי, ועוד – אני מבין שחוויות אלה יכולות להיות מלמדות ומעשירות ושיש מקום לקושי שביציאה מאזור הנוחות לשם התפתחות והתבוננות פנימית אבל כשזה נעשה בעבודה קבוצתית קבועה וארוכת שנים ובמצב מדיטטיבי ממושך מול מורה שגם מנהל איתך תקשורת אישית ושאינו כפוף לשום גוף ביקורת חיצוני, הגבול בין חוויה מלמדת וחיובית לחוויה פוגענית ומזיקה הוא דק ובמקרה של הקבוצה שלנו הוא נחצה ובענק.
איריס בוחרת להכניס לקבוצה אנשים, לרוב צעירים, הנמצאים במצב אבוד ומעורער בחייהם, שיש להם פצעים נפשיים עמוקים וחולשות בהם היא משתמשת בעזרת הידע המקצועי שלה מתחום בריאות הנפש כדי לכופף את רצונם לשלה. אנשים עצמאיים וחזקים שעמידים למניפולציות שלה היא לא מכניסה לקבוצה או מוציאה אותם לאחר שהם מתגלים ככאלה או שהם יוצאים בעצמם לאחר שהם כבר לא מסוגלים לשאת את הסבל ומתחילים להבין את התהליכים ההרסניים שציינתי. היא תמיד נותנת את המילה האחרונה במפגשים, והשיתופים והשאלות של חברי הקבוצה הולכים ומתעצבים לפיה באופן שמבטל יחודיות ועצמאות. היא שמה את טובת הקבוצה מעל לטובת האינדיבידואל. היא מפעילה לחצים אדירים על חברי הקבוצה ומחדירה בהם ייאוש ללא הפסקה ומשכנעת אותם שהסבל שהיא גורמת להם הכרחי לתהליך פנימי מופלא ונחשק שייקח עשרות שנים רק להתחיל בו ושרק דרכה הם יוכלו להגיע אליו. היא מתחזקת תדמית של "קדושה מעונה" שמקריבה הכל למענך ומצילה את חייך וכשהתדמית הזו מוטמעת בתוכך קשה לחשוב עליה רעות. היא יוצרת קשרים עם חברי הקבוצה, יוזמת איתם שיחות ופגישות אישיות, גורמת להם להאמין שמשהו לא בסדר אצלהם ושהם צריכים טיפול, שולחת אותם לפסיכולוגים ומחבלת ומתערבת בתהליך הטיפול. היא אומרת שאין מקום לדברים אישיים בקבוצה אבל בפועל היא בעצמה מתעסקת כל הזמן בחיים האישיים של חברי הקבוצה.
היא חולת שליטה שניזונה מהכבוד של התלמידים והתלות שלהם בה, משחקת בנפשם העדינה, מפעילה אותם אחד מול האחר וסוחטת מהם זמן ואנרגיה עד קצה גבול היכולת שלהם.
היא מורה פוגענית חסרת אחריות.
זו האמת שאני ראיתי.
אני מבין שהדברים האלה נשמעים פוגעניים עבורכם ושהם מעלים בכם תחושות של פגיעה בכבוד המשפחה וחילול הקודש אבל אני קורא לכם לנסות להביט מעבר לתחושות האלה. אני מבין שחשיפת שיחות אישיות וניתוחי אישיות באי-מייל קבוצתי נראית לכם כאקט פוגעני אבל מכיוון שאיריס עצמה הייתה חושפת פעמים רבות פרטים על חברי הקבוצה בריכולים בשיחות אישיות ובמפגשים קבוצתיים אני מרגיש בנוח לעשות זאת בעצמי. מי שמתנהג בפוגענות עלול לשאת בתוצאות חשיפת פוגענותו ולפעמים רק כך ניתן לעצור אנשים מסוימים מלזרוע עוד הרס בחייהם של אחרים.
ייתכן ואנשים נוספים המתוארים במסמך ששלחתי נפגעו מהחשיפה אבל החלק שלהם בסיפור היה משמעותי והרגשתי שזה הכרחי להזכיר אותם. המטרה העיקרית לכתיבת ושליחת המסמך הייתה להצביע על הפגיעה כדי למנוע פגיעות נוספות – להציב תמרור אזהרה לאחרים בקבוצה ולמי שמתפתה ללכת בכל דרך רוחנית המבוססת על יחסי מורה-תלמיד, ומבחינתי זה מה שחשוב. כמו כן לא "ליכלכתי" על אף אחד, ניסיתי להיות נאמן למציאות ככל יכולתי. חודש לפני ששלחתי לכם את המסמך שלחתי אותו לאיריס במחשבה תמימה שבתור מורה היא תהיה פתוחה לביקורת ותיקון טעויותיה ביחס שלה אל תלמידיה. לפי התגובה שלה, כמו תגובות קודמות שקיבלתי ממנה כשניסיתי לעמת אותה עם הבעייתיות של התנהגותה, קיבלתי את הרושם שהיא לא לוקחת אחריות על מעשייה, לא הולכת לשנות את דרכיה ותמשיך בפעולותיה הפוגעניות, לכן שיתפתי איתכם את אותו המסמך ואני כותב לכם עכשיו שוב.
גם אני לא יכולתי לראות את הפגיעות בקבוצה עד לאותו רגע משפיל בססיון הוותיקים בו איריס ניסתה לגרום לי להרגשת אשמה ולקנות את הסבל שלי בכסף כדי שאמשיך לבוא לנגן בתנועות למרות החלטתי לעזוב, ועברו עוד הרבה שנים עד שהכרתי בכל שאר הפגיעות ועיכלתי אותן. היום אני מבין שכשנמצאים בקבוצה קשה מאוד לראות את הפגיעה כי פועלים בתוכנו מנגנוני הגנה והדחקה חזקים ונסתרים ואני משער שאצל אלה מכם שנולדו לתוך הדרך הזו באמצעות השתתפות ההורים בקבוצות, המנגנונים האלה חזקים במיוחד. לקבוצה יש כוח, כוח שיכול גם לעוור. משיחות עם חברי קבוצה לשעבר למדתי שאני לא היחיד שנפגע מהשפעתה של איריס, גם אחרים נפגעו, כל אחד ברמה ואופן שונים. הפגיעות הקשות של איריס מתקיימות לרוב בסיטואציות אישיות המבודדות משאר חברי הקבוצה, בפגישות אישיות, בשיחות טלפון ושיחות בצד בזמן הפעילויות, לכן קשה לראותן כקבוצה וכל אחד חווה אותן לבד, מושתק על ידי חוקי הסודיות והשקט הנוקשים.
אני קורא לכם לעשות 'בדק בית', עם עצמכם ועם חבריכם לקבוצה, לדבר אחד עם השני ועם אנשים הקרובים אליכם מחוץ לקבוצה, לנסות לראות אם אתם או אחרים נמצאים במצוקה כלשהי. תשאלו את עצמכם – איפה עומד מבחינתכם הגבול בין לימוד חיובי לבין פגיעה? מה המורה צריך להגיד ולעשות כדי שמבחינתכם זו תהיה פגיעה? האם אתם בטוחים שהגבול הזה לא נפרץ בעבר? אתם מסוגלים בכלל להציב גבול למורה? האם אתם אוהבים להיות נשלטים? האם אתם מכורים לרגש שזה מעורר בכם? איך זה משפיע על חייכם? גם אם אתם משוכנעים לגמרי שאתם לא חווים שום פגיעה קחו בחשבון שמישהו אחר בקבוצה אולי כן עובר פגיעה ועצם ההשתתפות שלכם בקבוצה נותנת כוח לפגיעה להימשך.
חלקכם הגבתם לי במילים האלה: "אני מבין שעברו עליך זמנים לא קלים והיה עליך להתמודד עם קשיים רבים; נשמע שהקבוצה באמת מנעה ממך יכולת לפרוח; מה שחשוב הוא שלמרות הסבל בו הייתי שרוי, החלטתי שלא משנה מה, אני בוחר באהבה. אני בוחר לאהוב; עולה מן העדות שלך מסע מתלבט של אדם לא פשוט. הביקורת לא חשובה, גם לא הביקורת העצמית. אל תשלול דרכים שונות ותמשיך בדרך שלך; הרי כל אחד יכול לעזוב את הקבוצה אם אינו מעוניין לקחת בה חלק. היית בחור צעיר מאוד ולא בשל. כשפגשתי לראשונה בעבודה הזאת נאמר לי כי עלי למצוא מקום יציב יותר בחיים בכדי להצטרף – ללמוד משהו, להחזיק עבודה מסודרת, להקים משפחה. כל זה לא התקיים במקרה הפרטי שלך."
מהדברים האלה עולות בבירור ההתעלמות מהפגיעות של איריס ורמיזות להסטת האחריות אלי. גם בתוכי היו קולות מבטלים דומים שגרמו לי להפנות אל עצמי אצבע מאשימה, שקראו לי לעזוב את כל מה שעברתי, להרפות מזה ולהמשיך הלאה בחיי, ולקח לי זמן לראות שהקולות האלה נובעים מאותם מנגנוני הגנה והדחקה ומאותם מוטיבים מנמיכים ומייאשים שהוטמעו בי בקבוצה. לקח לי זמן ללמוד להיות נאמן לעצמי, לשחרר את ההדחקה ולהקשיב לקול אחר בתוכי.
תשובתי לתגובותיכם: עברו עלי זמנים לא קלים והייתי צריך להתמודד עם קשיים רבים בגלל השפעות הלחץ והייאוש העצומים והפגיעות של איריס. הקבוצה לא רק מנעה ממני יכולת לפרוח, היא פגעה בי אנושות. אין זה ראוי לומר לאדם שחושף את פגיעתו שיבחר באהבה ובכך לרמוז שיאהב גם את הפוגע שלו. אם הפוגע שלו הכיר בפגיעה, לקח אחריות ושינה את דרכיו הפוגעניות אז יש מקום קודם כל אולי לסליחה ולא בהכרח לאהבה. לא מדובר במסע מתלבט של אדם לא פשוט, מדובר באדם רגיש שעבר מסע סבל פרי ידיה של איריס. ביקורת על כל דרך היא תמיד תמיד חשובה, ללא ביקורת לא מתגלים פגמים, לא משתפרים ולא לומדים, ופגיעות יכולות להימשך ללא הפרעה. כל אחד יכול לעזוב את הקבוצה אבל קשה לעשות את זה כשמשכנעים אותך באופן אגרסיבי ומתמשך שהסבל שלך הכרחי לתהליך ההתעוררות הנחשק, כמו כן כפסנתרן הראשי הייתי נכס יקר לקבוצה ובגלל זה איריס הפעילה עלי לחצים גדולים במיוחד שלא לעזוב, דרך טיפוח הקשר האישי ארוך השנים איתי. האחריות על להכניס לקבוצה בחור צעיר, לא בשל וללא מקום יציב בחייו היא של המורה ומי שראה בעייתיות בהשתתפות שלי בקבוצה היה צריך בזמנו להעלות את העניין בפניי ובפני איריס, דבר שלא קרה, ולהטיח את זה בי עכשיו זה מאוחר מדי ומיותר. כשנכנסתי לקבוצה בגיל 21 דווקא הייתי לאחר לימודי מוזיקה ב'רימון' ובתחילתה של קריירה שרק נפגעה מהמחויבויות שלי לקבוצה. גם אנשים יציבים בחייהם בוחרים שלא להקים משפחה ורבות המשפחות שמתפרקות גם ככה, זה לא מדד מבחינתי לשום הערכה. כמו כן, לפי מה שידוע לי איריס בעצמה לא הקימה משפחה, לפי התרשמותי הקבוצה משמשת לה כתחליף לא בריא של משפחה והיא לא נמצאת במקום יציב בחייה, לפחות מבחינה רגשית, ובכל זאת היא מורה של קבוצה רשמית עם "חותמת אישור" מהמרכז בפריז – מה זה אומר על הדרך הזו?
אני יכול לשער איך דבריי אולי נשמעים לכם: שאני מגזים, שהשכל המנתח שלי יצא מכלל פרופורציה, שאני רגשני יתר על המידה, שאני מציג תמונה מעוותת בה אני מוחק את כל הדברים הטובים שקיבלתי מהקבוצה, שאני נוהג בחוסר כבוד למורה בעלת כישורים ונסיון נדירים השופעת אהבה ללא תנאי ודאגה אותנטית לחברי הקבוצה, שאני לא מעריך את הזכות שקיבלתי לעבוד תחת תנאי הקבוצה, שאני מאשים את הקבוצה בפגיעות שחוויתי ממקור אחר, שכל המצבים בהם נכנעתי ללחץ של איריס היו "מבחן מלמד" שנכשלתי בו ובכל שלב יכולתי לסרב לכל דבר והשליטה והאחריות היו בידיי בלבד, שכל הפגיעות עליהן אני מדבר הן "שלי" ואני בעצם בוחר להרגיש נפגע, שאני נכנע לרגשות השליליים שלי ולא מסוגל להתעלות מעליהם, שאיבדתי את דרכי כי עזבתי את הקבוצה, שאני חלש, שאני ישן, שאני חבר קבוצה שסרח.
לצערי זו גישה מאוד שכיחה בהרבה מעגלים, בעיקר רוחניים, והגישה הזו מסוכנת ופוגענית – היא 'האשמת קורבן'. לא הרחבתי באי-מייל הזה ובמסמך הקודם על הדברים הטובים שקיבלתי מהקבוצה מכיוון שכבר שמעתי מספיק בשבחה של הדרך הזו במשך שנים והרגשתי צורך להראות את הצד האחר עליו לא נהוג לדבר בקבוצה. בפגיעה רגשית ארוכת טווח תמיד יש גם משהו טוב, אחרת היא לא יכולה להתקיים – בהתחלה מקבלים דברים חיוביים וכשהדברים הפוגעניים מגיעים סופגים אותם בשקט כי מפחדים לוותר על הדברים הטובים, מפחדים להשאר לבד. מבחינתי השלילי גבר בהרבה על החיובי בחווייה שלי בקבוצה. לאחר שעזבתי הייתה לי רתיעה מכל דבר שהזכיר לי את הקבוצה, היו לי סיוטים מטרידים בנושא ולא הייתי מסוגל לשבת למדיטציה מבלי לשמוע בראשי את הקול של איריס שעשה לי רע, אז נמנעתי מלשבת. כעבור הרבה שנים חזרתי למדיטציה ממקום שמרגיש לי הרבה יותר נקי ונכון ממה שחוויתי בקבוצה, ללא שום קול חיצוני בראשי. לאחרונה כתבתי טקסט גם על הדברים הטובים שקיבלתי מהקבוצה, מי שמעוניין מוזמן לבקש ואשלח.
איריס היא אישה מאוד כאריזמטית ומתוחכמת שיודעת טוב מאוד לקרוא אנשים וללחוץ להם על נקודות התורפה, ולהיות תחת ההשפעה שלה ושל כוח קבוצה שמצייתת לה ולהקשיב לקול שלה במשך שנים בזמן התרגיל, התנועות והאשאנז'ים, כשנמצאים במצב מדיטטיבי ללא פעילות מחשבה ביקורתית, הופך את היחסים איתה ללא שוויוניים. אתה הופך לעבד צייתן ונשלט מבלי שאתה מודע לכך וההשפעה שלה עליך כה חזקה שהיא מסוגלת במשפט אחד לגרום לך לפגיעה רגשית עמוקה ורגע אחר כך להרעיף עליך אהבה, לרומם אותך ולגרום לך לשכוח ולהתעלם מהפגיעה. היא מדברת באופן אמפתי ואוהב אבל בפועל נוהגת בפוגענות, היא מטיפה לצניעות וענווה אבל בפועל רודה באחרים שיצייתו לה, תמיד צריכה להיות צודקת ולעולם לא תודה בטעות, וזה מה שכה מבלבל. גם אני האמנתי שהיא מתעניינת בי ושאיכפת לה ממני באופן אותנטי אבל ברגע שעזבתי את הקבוצה והיא הפסיקה לקבל ממני כבוד, צייתנות והכרה בסמכות ולא יכלה יותר להשתמש בי יותר לטובת הקבוצה ואחרי שהבעתי ביקורת על ההתנהגות שלה – כל היחס המיוחד שלה כלפיי נעלם ולא היה לה יותר שום עניין בי מעבר לעוד נסיונות כושלים לבקש ממני לחזור לנגן בכיתות בתשלום ולסייע לה ברכישת פסנתר חשמלי. גיליתי שהכל היה הצגה ומשחק כדי להשתמש בי. גם אם הקשר שלה לשושלת תלמידי גורדייף והידע הנרחב שלה בתנועות מרשימים וגם אם נניח שכוונותיה באמת תמימות וטובות – זה לא מבטל את הפוגענות שלה.
להכיר בכך שנפגעת, לעבד את הפגיעה ולשתף בזה אחרים מתוך דאגה לשלומם – אלה לא בהכרח פעולות הנובעות משינה אוטומטית, אולי בדיוק ההיפך.
נסו לראות מעבר ל"אני רוצה, אני לא רוצה, אני אוהב, אני לא אוהב", הגישה הזו לא תמיד נכונה לכל דבר בחיים. לא, אין פה מקום ל"אני נפגעתי, אני לא נפגעתי" – אני נפגעתי, פגעו בי, נקודה. נסו לקבל את זה.
נכון, קיימים מקרים בהם אנשים מעלילים דברים על אחרים, מכפישים את שמם ועושים להם דמוניזציה מתוך דחף לנקמה וחולי נפשי המעוות את תפיסת המציאות. נסו לחשוב על ההיכרות שלכם איתי ועל הדברים שאני כותב, האם נראה לכם שבאמת בכך מדובר במקרה שלי? כפי שאני רואה את זה ולפי האלמנטים הפוגעניים שציינתי, הקבוצה היא זו שמעוותת את תפיסת המציאות.
יתכן שנאמרו ועוד יאמרו עלי דברים במסגרת הקבוצה ובשיחות אישיות אז אני רוצה להבהיר לכם: אני לא פועל מתוך דחף לנקום ולפגוע ולא מתוך קנאה או צורך ברחמים, לא כתבתי ושלחתי את הדברים תחת השפעת אלכוהול או סמים אחרים ואין לי מחשבות אובדניות. אני במצב הרבה יותר טוב ומאוזן בחיי מאשר הדכאון הכבד בו הייתי שרוי בשנים בהן הייתי בקבוצה. יש בי כעס, כן, והוא הולך ודועך במקביל לתחושת שחרור מכוח שיעבוד מדכא שפעל עלי בקבוצה ובשנים לאחר שעזבתי, אבל הוא לא המניע לפעולותיי.
אני מאמין שלחשיפת הדברים האלה ולשאלות השונות שהעליתי יש ערך עבורכם. אני פועל ממקום שאיכפת לי ממכם ורוצה בטובתכם, אותו מקום שגרם לי להקריב זמן ואנרגיה באימון על יצירות הפסנתר לתנועות ובנגינה עבורכם בכיתות כל השנים האלה. זה חשוב ומשמעותי עבורי להשמיע לכם קול שאולי אתם מרגישים אבל מפחדים להשמיע, קול שהייתי שמח שהיו משמיעים לי מוקדם יותר בדרכי בקבוצה.
הרגשתי שאם לא אעשה זאת אז כאשר אגיע לסוף חיי אני "אמות כמו כלב".
אני רוצה לשתף איתכם שני משפטים. אני מקווה שהם יפתחו בכם שאלות אמיתיות מבלי שתסתמו אותן מיידית עם משפטים כגון "השטן גונב את העבודה":
מתוך ׳חיפוש אחר המופלא׳ עמוד 239:
"עבודתן של קבוצות עם מורה גרוע עשויה להביא רק תוצאות שליליות"
מתוך מאמר של ג'וזף עזיז, חבר לשעבר בקבוצה "כשרה" הקשורה למרכזי גורדייף הרשמיים:
"התנאים היחידים שקבוצה לא יכולה לתת הם תנאים של חיים ללא קבוצה. מה הטעם בבית ספר אם מעולם לא מסיימים את לימודיו?"
בכל קבוצה שמשתתפים בה בקביעות במשך שנים קיימת בעייתיות של תלות העלולה לפגוע ביכולת ההתפתחות האישית, תלות שיש להיות מודע אליה ולחקור את השלכותייה. למרות שעבודה קבוצתית לא מתאימה לי אני מבין שיש אנשים שצריכים קבוצה בחייהם ואני מאמין ומקווה שאם תרצו תוכלו למצוא קבוצות אחרות בהן אין מורה שתלטן ופוגעני כמו איריס. לבחור מורה וקבוצה זו שאלה גדולה ולאחר שנים באותה קבוצה קבועה כבר לוקחים את הבחירה כמובנת מאליה. כדי לבחון באמת את טיב המורה והקבוצה ואופן השפעתם על חיי יש לחיות גם תקופה ארוכה בלעדיהם, תקופה של כמה שנים, ולהתבונן מה השתנה בי בעקבות הסרת אותה השפעה. אחרת קשה להבחין בבהירות בדברים ואני ממשיך בכוח האינרציה בדרך שהיא לא בהכרח הנכונה והמטיבה עבורי.
מותר לכם לחשוב על הדברים, להרגיש, לחוש, לנתח ולדבר על הכל עם אחרים ואין בזה רע, תנו בעצמכם קצת אמון – אני מאמין בכם. "לחטוא" באי ציות למורה, להפר את חוק הסודיות ולעזוב את הקבוצה לא הולך להרוס את כל העבודה הפנימית עליה עמלתם, כפי שחוזר בשאלה מגלה שהשמיים לא נופלים עליו כשהוא מחלל את השבת בפעם הראשונה בחייו.
נאמר לנו ש"התרגיל תמיד מקבל אותנו חזרה". הוא יקבל אותכם גם ללא הקבוצה. לקבוצה ולאיריס אין בעלות על המופלא ועל השקט שבתוככם.
אם מתישהו דבריי יחלחלו בכם ותמצאו את עצמכם מחוץ לקבוצה בבקשה תשמרו על עצמכם. אני יודע שכשעוזבים את הקבוצה יש תחושה שכל העולם מתרסק, זה קשה להרגיש שרימו אותך ושרימית את עצמך לאחר שהשקעת את כל כולך במשהו במשך שנים ובמצב הזה קיימת סכנה להרס עצמי. אם זה קורה אל תהססו לפנות לעזרה אצל בעלי מקצוע ותשתפו את האנשים הקרובים לכם ואתם יכולים לפנות גם אלי, אל תישארו לבד.
כשמישהו עוזב את הקבוצה לא נפרדים ממנו בשום צורה, הוא פתאום נעלם ונאמר להשאר בשקט עם זה. לי חשוב להפרד מכם באופן פשוט ואנושי ולשבור את השקט הזה. להיות במשך שנים חשוף רגשית אליכם דרך צלילי נגינתי, במיוחד בקטעי האילתור, יצר בינינו קשר עמוק ואני מרגיש צורך לסגירת מעגל איתכם.
חלקנו יחד רגעים יפים של שקט, מוזיקה, תנועות, עבודת כפיים ושיתוף התנסויות אבל מבחינתי עברתי איתכם גם טראומה משותפת. לא ממש יצא לי להכיר את רובכם לעומק אך קיבלתי את הרושם שאתם אנשים טובי לב. מקווה שיש לכם חיים בעלי תחושת משמעות והגשמה עצמית ושתנהגו באופן חיובי עם עצמכם וסביבתכם.
היו שלום, אוֹרי.
גורי – אגיב על דבריך שבתכתובת שלמטה:
כתבת עלי ש"כך הוא חווה, כרגע, את הדברים". במסמך תיארתי את מה שחוויתי, מה שכבר קרה. אני יודע היטב מה חוויתי, חוויתי פגיעה וזה לא ישתנה בעוד שנה ולא בעוד 40 שנה וזה לא עניין של תחושה רגעית.
איריס – אני באמת מצטער שפגשתי בך, קיבלתי דרכך כמה דברים טובים מהולים בסבל וכאב עצומים ומיותרים. כששלחתי לך את המסמך ענית לי: "קראתי בכאב גדול ובצער רב את התיאור של מסע הסבל שלך איתנו." מסע הסבל שלי היה איתך ורק איתך, אין לי שום דבר נגד שאר חברי הקבוצה. הכאב והצער שלך לא מעניינים אותי. את כנראה לא מסוגלת להכיר בכך שאת פוגעת באנשים ואת לא מוכנה לקחת אחריות על מעשייך ולשנות את דרכייך. בבקשה קחי הפסקה ארוכה מתפקידך בקבוצה ולכי לטפל בעצמך אצל מישהו מקצועי, ובמיוחד תחשפי בטיפול את כל הפעילות שלך בקבוצות ואת יחסייך האישיים עם החברים בהן. מאחל לך תהליך ריפוי מוצלח שיפסיק את מעגל הסבל המיותר שאת מייצרת.
JAH BLESS