המוזיקה בהרכב של איציק בו ניגנתי הולחנה על ידי איציק וחבר נוסף בהרכב והייתה ברובה כֵּלית (אינסטרומנטלית), למעט שני שירים שאיציק שר. ההרכב כלל חמישה נגנים והמוזיקה שניגנו ענתה להגדרה הרחבה 'רוק מתקדם', עם צליל ייחודי שהושפע מפראנק זאפה, להקת ג'נטל ג'ייאנט, מלחינים מינימליסטים ועוד. כלי הנגינה שבהרכב היו קלידים אלקטרונים (איציק), שתי גיטרות חשמליות, גיטרה באס חשמלית ותופים, ובקטעים מסוימים שולבו גם כלי הקשה וחליליות. בניגוד לשאר חברי ההרכב שהיו צריכים לפעמים לקפוץ במהרה בין כלים שונים אני ניגנתי רק על גיטרה והייתי מביא לכל חזרה שעשינו שתי גיטרות בעלות אופי שונה, ביניהן החלפתי בהתאם לגוון הצליל שהרגשתי שהיה דרוש לכל יצירה. העבודה על המוזיקה בהרכב הייתה מאוד רצינית, כל יצירה הייתה מולחנת ומעובדת בתוכנת תווים על ידי איציק והגיטריסט הנוסף שבהרכב שהיו שולחים לנו קודם סקיצה בביצוע התוכנה בצירוף התווים, וכל אחד התאמן בבית לבד או יחד עם עוד חבר מההרכב כהכנה לחזרה בה היינו מנגנים כולנו יחד, בהתחלה תוך כדי קריאת התווים ובהמשך בעל פה. התווים היו מוקפדים ברמה גבוהה של הלחנה קלאסית ותפקידי התופים היו מורכבים וכתובים מראש בשלמותם באופן שייחד אותנו משאר הרכבי ה'רוק מתקדם', בהם למתופף היה בדרך כלל חופש מסוים בבניית תפקיד הנגינה. היצירות היו בעלות מורכבות קצבית גבוהה ומאתגרת במיוחד שכללה מקצבים עם מספר פעמות משתנה, תת חלוקות פנימיות של הפעמות במספרים לא שגרתיים כגון 5 ו-7, וריבוי מקצבים שונים המנוגנים יחד במקביל – פוליריתמיקה. כשעבדנו על חלקים ביצירות בהם הייתה פוליריתמיקה סבוכה במיוחד היינו לפעמים מנגנים שוב ושוב חלק מסוים באורך כמה שניות בודדות למשך כשעה, כשצליל מטרונום רועם בוקע מהרמקול. בחלקים הסבוכים קצבית האלה היה על כל אחד להתרכז באדיקות בתפקיד הנגינה שלו ובצליל המטרונום מבלי להקשיב לתפקידים האחרים, מפני שבכל תפקיד הייתה התייחסות קצבית שונה אל פעמת המטרונום והחלוקה שלה. כשהיינו מגיעים לשליטה מלאה בחלק מאתגר, מצליחים לנגן אותו בשלמות ובטבעיות ללא המטרונום ומגיעים ליכולת להקשיב גם לשאר התפקידים מבלי להתבלבל ולשמוע את התוצאה הסופית כשההרכב מנגן כיחידה מגובשת, חיוך ענק וניצוץ בעיניים היה עולה על פנינו. המלודיות וההרמוניות (מנגינות ואקורדים) שביצירות שניגנו גם היו מורכבות וכללו שילובי צלילים צורמים וריבוי קווים מלודיים עצמאיים הנעים במקביל זה לזה אך לצד המורכבות הצלילית והקצבית היו גם חלקים פשוטים וקליטים יותר שנתנו איזון וגיוון למוזיקה. מכיוון שהייתי ה"ג'אזיסט" של ההרכב ניתנו לי שני סולואים ארוכים ששולבו ביצירות, בהם אילתרתי בחופשיות בליווי התומך של חברי ההרכב.
בשנים הראשונות לפעילות ההרכב, לפני שהצטרפתי לקבוצת גורדייף, עשינו חזרות בבית הספר למוזיקה 'רימון' בו חלקינו למדנו, לכן יכולנו לקבל גישה אל חדרי החזרות ללא תשלום ובהמשך כשאיש מאיתנו כבר לא למד שם נעזרנו בחבר שלי שהתחיל את לימודיו בבית הספר ורשמנו את החזרות על שמו כדי להמשיך לחסוך בהוצאות. היינו עושים חזרות ארוכות, לפעמים כמה פעמים בשבוע ובסוף כל חזרה אני, איציק ועוד חבר מההרכב היינו נוהגים לעשן קנביס בבאנג מעופש שהחבאנו במקרר נטוש שהיה זרוק מאחורי הבניין המרכזי של הבית ספר. היה חיבור נדיר וחזק בין חברי ההרכב, הערצנו את היכולות המוזיקאליות אחד של השני, כולנו היינו מסורים ומגויסים ברמה גבוהה למוזיקה ונוצרה בינינו שפה פנימית שכללה הרבה חוש הומור. היינו נפגשים גם מעבר לחזרות ההרכב ומדברים על מוזיקה שאנחנו אוהבים לשמוע ושלל נושאים אחרים והתגבשה בינינו חברות גדולה ותחושת משפחתיות.
נפגשתי לעיתים תכופות עם איציק וחברים סטלנים משותפים לערבי עישון קנביס. בערבים האלה הוא היה לפעמים משמיע לנו מוזיקה ומפנה אותנו לשים לב לפרט קטן מסוים בעיבוד המוזיקאלי ומראה לנו סרטונים משעשעים כמו למשל פרסומת אמריקאית לקפה משנות החמישים. הוא אהב לחלוק עם אחרים מאמרים, מוזיקה, סרטונים וכל דבר שעורר בו התלהבות, במפגשים ובאי-מייליים קבוצתיים שהיה שולח ולהופעות ההרכב היה מכין בכל פעם אוסף מוזיקת שוליים נסיונית מארכיוני אינטרנט שונים, להשמעה ברקע לפני תחילת ההופעה. נוצר בינינו קשר עמוק המבוסס על הפריה ואהדה הדדית – הוא העמיק את הידיעה שלי בהרכבי 'רוק מתקדם' שונים, בעיקר 'ג'נטל ג'ייאנט', והכיר לי מלחינים מינימליסטים ואני העמקתי את ידיעתו במוזיקה של פראנק זאפה והכרתי לו מוזיקאי ג'אז שאהבתי. אני התרשמתי מיכולות ההלחנה שלו והתלהבתי לשמוע קטעים לא גמורים שעבד עליהם והוא התרשם מיכולות הנגינה והאילתור שלי והיה מגיע להופעות שלי בהרכבים אחרים בהם הייתי פעיל. סרט אחד שהכיר לי והותיר עלי רושם חזק היה 'הנבואה' – Koyaanisqatsi, שהראה באמצעות צילומים תיעודיים מרשימים את הטבע, הפלישה של האדם אל הטבע ואת הטירוף שבחיי העיר המודרניים בליווי מוזיקה מינימליסטית מהפנטת של פיליפ גלאס ושימוש בשינוי מהירות הסרט עם סצינות בהילוך איטי או מהיר ברמות שונות. למשך תקופה ארוכה הסרט היה מוקרן באופן קבוע בכל שבת בקולנוע בתל אביב, איציק הלך לראות אותו אינספור פעמים ובאחת הפעמים הזמין אותי להצטרף אליו.
כשההרכב החל להופיע איציק הכיר את זוגתו, שבהמשך לקחה על עצמה להיות המפיקה שלנו. היא קבעה הופעות, צילמה חזרות, עיצבה פוסטרים ופליירים, ניהלה כספים ופעלה לקידום ההרכב בפרסומים באתרי אינטרנט ישראלים ובינלאומיים, ובכך איפשרה לנו להתמקד במוזיקה מבלי לדאוג לגבי השאר. איציק היה מוביל ההרכב – הוא הלחין את רוב המוזיקה, ניהל את ההרכב ובהופעות היה מגיש את היצירות במונולוגים מבדרים, אך למרות זאת הוא ראה בכל חברי ההרכב שותפים שווים בהחלטות, היה פתוח להצעות לשינויים ביצירות שלו ודירבן את כולנו גם להלחין ולהביא מוזיקה משלנו להרכב. הקהל שהגיע להופעות המעטות שהיו לנו היה מצומצם ומורכב בעיקר מחברים בקהילת 'רוק מתקדם', קהילה שהלכה והתגבשה באותן שנים דרך פעילות בפורום דיונים אינטרנטי וערבי מפגש שאיציק היה מארגן ב'רימון', בהם היו מקרינים צילומי וידאו של הופעות, מנהלים שיחות ועורכים ג'אמים בנסיון לנגן יחד קטעים קלאסים מהז'אנר (בערב הקהילה הראשון בו נכחתי, ניגנתי עם איציק קטע של פראנק זאפה כשהוא על התופים ואני על הגיטרה ובעקבות הג'אם הזה הוא החליט לצרף אותי להרכב). איציק היה מאוד פעיל בפורום הקהילה האינטרנטי, נהג לפרגן להרכבים חדשים בסצינה והמפגשים ב'רימון' שאירגן הלכו ונהיו רציניים יותר עם הרצאות והופעות חיות וכמות הנוכחים בהם הלכה וגדלה. האנשים שהגיעו להופעותינו הקשיבו לנו באדיקות, היה מורגש שאנחנו נותנים מענה לצמא הגדול שלהם למוזיקה חדשה ומאתגרת והיה לנו מעריץ צעיר שבאופן קבוע היה יושב צמוד לבמה ומתופף עם ידיו את המקצבים המורכבים של היצירות יחד איתנו. בסוף כל הופעה איציק היה משוחח בסבלנות עם כל מי שניגש אליו.
לאחר כשנתיים וחצי של הופעות והקלטות (בהן השתתף גם מורה מ'רימון' שהערצתי), ההרכב הוציא את אלבום הבכורה בהוצאה עצמאית. מכיוון שאני, איציק וחבר נוסף מההרכב התחברנו אל כתבי גורדייף הוחלט לקרוא לאחת היצירות החדשות שניגנו ולאלבום עצמו בשם מושג שגורדייף המציא באחד מספריו, שהיה בעל צליל משעשע שחיבבנו. את עטיפת האלבום ציירה אחותו של איציק ובזכות זוגתו שהפיקה את הפרויקט הגיעו מעל למאה איש להופעת השקת האלבום, שהופץ כעבור כמה חודשים גם דרך חברת תקליטים בינלאומית. האלבום זכה לביקורות חיוביות בארץ ובעולם והמשכנו לעבוד על יצירות חדשות לקראת אלבום נוסף. את עמדת הגיטרה הנוספת כבר תפס נגן חדש לאחר שהגיטריסט והמלחין שייסד את ההרכב עם איציק עזב.
ההרכב גילם עבורי את כל מה שאהבתי במוזיקה – גיוון סגנוני, דינאמי וריגשי רחב, עושר מלודי, הרמוני וקיצבי, חיפוש אחר צליל מקורי, מורכבות מאתגרת מאוזנת בפשטות קלילה, ומרחב חופשי לאילתור. התאהבתי בשמיעה ראשונה בכל סקיצה חדשה שקיבלתי ממלחיני ההרכב והעבודה המוקפדת עם תווים חיברה אותי אל ראשית דרכי בגיטרה כשלמדתי מוזיקה קלאסית. נהניתי לפענח את המקצבים המסובכים ולהתאמן שעות על כל קטע עד לביצוע המושלם. אהבתי להוסיף ניואנסים קטנים בביצועי היצירות, בעיקר באינטראקציה בין שני תפקידי הגיטרות ולאחת ההופעות הכנתי מחרוזת מיצירות ההרכב בעיבוד עם הרמוניה מחודשת שניגנתי בדואט עם איציק, כשהוא על החלילית. התחלתי להתנסות בתוכנת התווים בהדרכתו של איציק ופיתחתי רעיונות חדשים להרכב. ההרכב היה ה"בייבי" שלי, בראש סדר העדיפויות ביחס לשאר ההרכבים בהם ניגנתי.
במהלך שנתי השלישית בקבוצה, כשהתחלנו לעבוד בחווה, איריס המליצה לי ללכת לטיפול פסיכולוגי בעקבות האופן בו דיברתי במפגשי האשאנז'. אני זוכר במעומעם שהייתי מדבר על אספקטים של מוות ומשתמש במושגים מספרי גורדייף כמו 'הזוועה שבמצב' ו'סבל מרצון'. גורדייף מדבר על חשיבות התהליך הפנימי של 'התעוררות-מוות-לידה', ההכרח במוות של ה'אני-ים' המרובים שבתוכי וכל ההזדהויות שלי על מנת שיוולד ה'אני הגדול', לכן הרגשתי שאני משתף תכנים לגיטימיים לקבוצה כשדיברתי על הנושאים האלה. אבל איריס אמרה לי בשיחה אישית ש"הקבוצה היא לא תחליף לטיפול ואולי אני משתמשת במילים גדולות אבל ה'אישיות' שלך לא מפותחת באותה הרמה של ה'מהות' שלך" והפנתה אותי לקולגה שלה, פסיכולוג קליני מהטובים בארץ לדבריה, עם הנחייה שלא לחשוף את הקשר שלה לקבוצות גורדייף ולשמור גם בטיפול על קוד הסודיות ולא לדבר על פעילויות הקבוצה. הפסיכולוג, שהיה מבוגר ממני בכמה עשרות שנים, היה מאוד פאסיבי ונראה לי חסר אמפתיה אבל לא שאלתי את עצמי אם הוא בהכרח המטפל המתאים בשבילי או אם טיפול זה בכלל משהו שאני באמת צריך באותו הזמן, כי היה לי אמון מלא באיריס והייתי כבר מורגל לציית לה באופן עיוור מבלי לשאול שאלות. הטיפול היה בהתחלה קשה והעלה מעל לפני השטח טראומות עבר מודחקות וקשיים בקשרים עם האנשים שבחיי ובעקבות זה רגשות של עצב, כעס וכאב החלו להציף אותי.
זכורה לי כיתת תנועות אחת, זמן קצר לאחר שהתחלתי את הטיפול, בה עמדתי בשורה הראשונה זקוף, דומם ובוהה קדימה באוויר לפי ההנחיות, בזמן שתחושת עצב ומועקה גדולה אופפת אותי. איריס ראתה שאני שרוי במצב נפשי קשה, באה מולי ושמה יד על כתפי כדי לנחם אותי בעודי עומד קפוא ולא מסתכל אליה. כששיתפתי את איציק בכך שאני הולך לפסיכולוג אליו איריס שלחה אותי הוא אמר לי שגם הוא הולך לפסיכולוג אחר בהמלצתה.
באותה השנה, לאחר אחת ההופעות של ההרכב של איציק, הוא החליט להחליף את הגיטריסט הנוסף והמתופף והתחיל לחפש נגנים חלופיים. העבודה על חומרים חדשים הואטה והאנרגיה הופנתה לאודישנים מעייפים למועמדים לתפקידים, בהם ניגנו שוב ושוב את אותן היצירות שוותיקי ההרכב כבר הכירו היטב. המשכתי לפתח רעיונות להרכב בתוכנת התווים והלכה והתגבשה לה יצירה שלמה עליה עבדתי זמן רב.
בהמשך השנה נחשפתי אל הרכב ישראלי חדש המנגן סגנון כֵּלי יחודי שמקורו באירופה של שנות השלושים – ג'אז צועני. הסגנון התאפיין בגיטרות אקוסטיות מיוחדות עליהן היו מנגנים בטכניקה מאוד שונה ממה שהכרתי, הדומה לנגינת כלים אתניים כמו העוּד הערבי. באמצעות הטכניקה הזו ניתן להוציא מהכלי האקוסטי עוצמה גבוהה וצליל הקָשָה שמחליף את התופים, שלא היו נהוגים להיות משולבים בסגנון זה. נדלקתי על ההרכב ונמשכתי אל הסגנון וטכניקת הנגינה המיוחדת והתחלתי לחקור את הנושא. באותו הקיץ, לאחר הססיון הראשון של הקבוצה בחווה, נסעתי אל אחי האמצעי שבהולנד ובמשך ארבעים יום ביקרתי אצל בוני גיטרות צועניות ולמדתי מדי שבוע אצל מורה באמסטרדם. רכשתי גיטרה מאחד הבונים והתחלתי להתאמן כל יום במשך שעות על מנת לשנות את טכניקת הנגינה שלי ולהתאימה לסגנון החדש והתנסיתי בהקלטות אילתור רב שכבתיות עם טייפ מקליט בארבעה ערוצים שהיה לאחי. לקראת סוף השהות אצל אחי ולאחר כמעט שלוש שנים בהן לא עישנתי קנביס, נשברתי ורכשתי ב'קופי שופ' כמה גרמים שעישנתי בלילות בהסתר במרפסת אבל כשחזרתי לארץ חזרתי להתנזר מהסם. שמרתי על קשר עם חברי ההרכב הג'אז הצועני וכשחזרתי עם הגיטרה החדשה הייתי מגיע לנגן איתם בג'אם סשנים שהם היו עורכים כל שבוע בבית קפה והם התרשמו ממני לטובה. בהמשך הם התחילו לקרוא לי מדי פעם לנגן בהופעות בתשלום וזמן קצר לאחר מכן אחד מהם עזב ואני הפכתי להיות חלק קבוע מההרכב. היינו שלושה – שתי גיטרות אקוסטיות וקונטרה בס ולפעמים הצטרפו אלינו נגנים נוספים בכלים אחרים. היצירות שניגנו היו בעיקר קלאסיקות מוכרות של הסגנון, אבל מעבר למנגינה הראשית של כל יצירה רוב המוזיקה הייתה מורכבת מסולואים מאולתרים על פני תבניות הרמוניות מחזוריות, כפי שנהוג בכל סגנון ג'אז. שני חבריי להרכב היו מבוגרים ממני ובעלי חוש עסקי מפותח שהביא לכך שתדירות ההופעות שלנו, באירועים סגורים, בקופות פתוחות ובפסטיבלי מוזיקה, הלכה וגדלה. בהמשך הקלטנו אלבום, שיתפנו פעולה עם אמנים מוכרים והופענו בתכניות טלוויזיה.
באחד הימים הראשונים לחזרתי מהולנד חבר ביקר אותי, שנינו ניגנו יחד בגיטרות והוא הקליט את הסשן עם מכשיר הקלטה נייד. התחלתי לשיר בקול משעשע מילים מאולתרות באנגלית על הזמן שלי בהולנד ואיך שאוכלים שם פלאפל עם מיונז וכמה שהתגעגעתי לחומוס. לפני אותו הסשן כמעט ולא הייתי שר אף פעם ובעקבות ההתלהבות שלי מההקלטה התחלתי להתנסות בהקלטות מאולתרות של נגינה ושירה חופשיים לגמרי. הייתי מנגן סשנים ארוכים של כחצי שעה בהם שיחקתי כל מיני דמויות עם גווני קול שונים ושרתי על שלל נושאים באופן מטופש, פרובוקטיבי, דוחה וסקסיסטי, בשפה גסה ללא שום סינון וריסון עצמי. הסשנים האלה היוו ניגודיות משחררת לנוקשות השקטה של הקבוצה. מכל סשן הייתי עורך קטעים נבחרים שאהבתי, אותם הפצתי בין חברים שהגיבו באופן אוהד. אחד ה"להיטים" היה שיר על היאוש שלי ללמד גיטרה וכמה שאני שונא את זה. איציק התלהב מהשירים והציע לעזור לי להפיק את הפרויקט. יצרתי לעצמי דמות פיקטיבית עם שם במה מצחיק ואיציק ערך איתי סשן צילומים כשעל ראשי פאה שחורה וכובע ועל פני מרוחה משחת נעליים שחורה כשפם מלאכותי, עם משקפי שמש ססגוניים. הוא עזר לי לערוך חלק מהשירים ולהוסיף להם אפקטים, לפתוח עמוד אמן באחד מאתרי האינטרנט להעלאה חופשית של מוזיקה ואירגן לי שתי הופעות קטנות בפאבים בהן עליתי לבמה עם אותה התחפושת מסשן הצילומים.
בשנתי הרביעית בקבוצה איציק ואני כבר חלקנו את תפקיד הנגינה לתנועות באופן שווה, במהלך הכיתות היינו מתחלפים כל קטע שניים ומנגנים אחד לשני ובביקורים של ז'יל איריס הייתה מנגנת לפעמים ויכולנו לעשות תנועות ביחד. האחריות המשותפת בינינו איפשרה לי להעדר מדי פעם מכיתה כשהציעו לי לנגן בהופעה בתשלום, הייתי מתאם מראש עם איציק שהוא ינגן כיתה שלמה לבדו ביום מסוים וגם אני חיפיתי עליו במקרה הצורך וחופש הפעולה הזה הקל עלי.
באותה התקופה איריס נתנה לשנינו משימה, להכין יחד כתוביות בעברית לסרט תיעודי על גורדייף שהופק על ידי מרכזי הקבוצות בחו"ל בכמה שפות. ז'יל הביא לנו עותק DVD בשפה האנגלית והתחלנו להפגש לעיתים תכופות כדי לעבוד על הפרויקט. כשמכינים כתוביות מתורגמות נהוג לבסס אותן על קובץ כתוביות בשפת המקור שבדרך כלל קיים אך מכיוון שבעותק שקיבלנו לא היה קובץ כזה העבודה הייתה מפרכת במיוחד, כי מעבר לתרגום משמיעה היינו צריכים גם לבנות את כל שלד הכתוביות מאפס ולקבוע לגבי כל כתובית כמה מילים תכלול, מתי ולכמה זמן תופיע ולשים לב שאנחנו יוצרים רצף קריאה נוח לצפייה. עבדנו על הפרויקט שעות רבות בהקפדה ודיוק עד שהמשימה הושלמה והסרט היה מוכן להקרנה לחברי הקבוצה. ההשתתפות המתמשכת של איציק ושלי בפעילויות הקבוצה ובפרט בנגינה לתנועות הוסיפה מימד נוסף לקשר החברי שלנו וכשהיינו נפגשים בחזרות ההרכב או עם חברים משותפים הייתה תחושה מיוחדת שאנחנו חולקים סוד שהאחרים סביבינו לא יודעים עליו.
עוד תפקיד קבוע בקבוצה שכבר נוסף לי באותו הזמן היה לדאוג להביא את מערכת הסטיראו שלי ולהיות אחראי לכל מה שקשור להשמעת מוזיקה והקרנת סרטים בססיונים ובאירועים מיוחדים. גורי היה אחראי להביא להקרנות מחשב נייד ומקרן והיינו עובדים יחד לפני כל הקרנה לוודא שהכל עובד כראוי ושהתמונה ישרה וחדה. בזמן ההקרנות הייתי יושב ליד מערכת הסטיראו ואיריס הייתה מורה לי באובססיביות באמצעות תנועות יד להנמיך או להגביר את עוצמת השמע. בין הסרטים השונים שהוקרנו היו סרט אנימציה קצר על 'משל המרכבה' של גורדייף (מרכבה – גוף, סוס – רגש, רַכַַַָּב – מחשבה, אדון – אני), צילומי אירועי קבוצות מחו"ל בהשתתפות מורים ותיקים, הסרט התיעודי על גורדייף שאיציק ואני תירגמנו, הסרט 'פגישות עם אנשים מיוחדים' וכמה וכמה סרטי תנועות שהופקו לפני עשרות שנים על ידי ז'אן דה זלצמן, תלמידתו הקרובה של גורדייף, שהייתה המורה של ז'יל שגם הופיע בסרטים אלה, ואיריס הייתה אומרת לנו בזמן ההקרנה באיזה מיקום הוא עומד בדיוק כדי לסייע לנו לזהות אותו.
השנה נמשכה עם שלל הפעילויות המגוונות הרגילות בקבוצה והמשך עבודות הבנייה בחווה. הייתי עדיין בטיפול אצל הפסיכולוג והקשר איתו הרגיש לי קשה, קר ומאולץ. בתחילת כל פגישה איתו הוא היה בוהה בי בדממה עד שאתחיל לדבר ולפעמים ישבנו כך דקות ארוכות ומעיקות. איריס הייתה שואלת אותי מדי פעם איך הולך הטיפול וכשהייתי משתף אותה בקשיים שאני מרגיש היא הייתה מדרבנת אותי שזה חשוב שאמשיך למרות הקושי ושהקשר עם הפסיכולוג זה משהו שצריך לעבוד עליו. היא המשיכה ליזום איתי בתדירות גוברת שיחות טלפון ופגישות ואני המשכתי להפתח אליה ולחשוף בפניה את חיי האישיים.
יצירת הבכורה שלי להרכב של איציק כבר הייתה מוכנה אבל העבודה עליה התעכבה בגלל חילופי הנגנים. מצאנו מתופף חדש אבל בגזרת הגיטרה הנוספת השקענו תקופה ארוכה בחזרות עם נגן שהתברר שלא התאים לנו ולבסוף הגיטריסט המקורי של ההרכב חזר אלינו והתחלנו לעבוד לקראת הקלטת אלבום שני. איציק התפרנס מעבודות משרדיות שהחליף כל כמה חודשים וכשעזב את אחת המשרות הצעתי לו לבוא ללמד פסנתר במתנ"ס בו עבדתי כמורה לגיטרה והוא הסכים להצעה והתקבל לעבודה. היינו נפגשים לפטפט בהפסקות ויושבים יחד בקונצרטים של תלמידי המתנ"ס. כשהתחלנו לעבוד על היצירה שלי בהרכב הוא היה מתאמן על התפקיד שלו בין השיעורים במתנ"ס והיה מרגש להתקרב אל חדר הלימוד שלו ולשמוע את המוזיקה שלי בוקעת משם, לפתוח את הדלת ולראות אותו מנגן בהתלהבות ומחייך אלי.
במהלך השנה מצבו הנפשי של איציק החל להתערער, הוא התחיל לעשן הרבה קנביס ולהפריז גם בשתיית אלכוהול והיה לפעמים מגיע מסטול למפגשי הקבוצה ולחזרות ההרכב. בססיון הוותיקים בקיץ בילינו איציק ואני שבוע יחד בחווה באותה מתכונת של פסנתרנים אורחי כבוד שלא צריכים לעבוד. שנינו ניגנו במקביל בכיתות התנועות וגם רקדנו בהן ובכל יום, בזמן החופשי הרב שהיה לנו, היינו נוסעים לחקור שלל חומוסיות באזור וחלקנו זמנים נהדרים ביחד. באותו השבוע איציק אמר לי שאחת מוותיקות הקבוצה שעוסקת מהומאופתיה ניסתה לעזור לו להגמל מקנביס והכינה לו כמוסה המכילה כמות מזערית (מיקרודוזינג) של קנביס שאמורה לסייע בגמילה, אבל בהמשך התברר שזה לא עזר לו. לאחר כמה ימי מנוחה חזרנו לחווה לססיון שלנו ובמהלכו היה נראה שמצבו הנפשי של איציק הולך ומתדרדר. באחד הימים איריס לקחה אותי הצידה לשיחה ואמרה לי שהיא, ז'יל וקציר דיברו ביחד עם איציק, וז'יל ביקש ממנו שיבטיח לו שהוא לא הולך להתאבד. לא ידעתי איך להכיל את זה ולאחר כמה דקות איציק בעצמו בא אלי נסער וסיפר לי את אותו הדבר אבל לא אמרתי לו שכבר שמעתי על כך מאיריס ולא ידעתי איך להגיב.
לאחר ססיון זה, בשנתי החמישית, איציק עזב את הקבוצה ונשארתי לבדי בעמדת הפסנתר בלי אפשרות להשתתף בעצמי בתנועות למעט בביקורים של ז'יל בהם איריס ניגנה. הרגשתי במצב הזה מאוד בודד ומנותק מהקבוצה וזה התחבר אצלי להרגשה שהכרתי עוד מילדותי מאז שאבי נפטר ובמשך כל חיי, שאני שונה מכולם כי אף אחד לא יכול להבין את האובדן והחוסר הכואבים שלי, והיה לי קשה לחוות בדידות דומה ולהרגיש מופרד מקבוצה שהייתה לי כלפיה תחושת שייכות חזקה במשך כמה שנים, כשרק אני ניגנתי וכל השאר השתתפו בתנועות.
באותה התקופה ההרכב של איציק התפרק. היינו שחוקים מתקופה ארוכה של חילופי נגנים בה לא הופענו וכבר לא יכולנו לעשות חזרות בחינם בבית ספר 'רימון' אז היו לנו הוצאות על חדרי חזרות וההתקדמות שלנו בעבודה לקראת האלבום השני הייתה איטית ומייגעת. היצירות החדשות של איציק והיצירה שלי היו עליית מדרגה ברמת הנגינה הנדרשת וחלק מחברי ההרכב התקשו להשתלט על החומרים והגיעו לא מספיק מוכנים לחזרות. אני עדיין הייתי מגויס כולי להרכב והקפדתי להגיע מוכן לכל חזרה, הייתי מאוכזב משאר חברי ההרכב והבעתי בפניהם את דעותיי בתוקפנות. היו בינינו חילוקי דעות, חלק מחברי ההרכב רצו כבר להיכנס לאולפן ולהתחיל להקליט ואני וחבר אחר לא הסכמנו כי הרגשנו שאנחנו עדיין לא מנגנים את היצירות ברמה מספיק גבוהה. במקביל העבודה בהרכב הג'אז הצועני בו ניגנתי הלכה ונהייתה יותר ויותר רצינית ואינטנסיבית עם הרבה הופעות וחזרות ארוכות והתעייפתי מלהשקיע את הזמן והכסף המוגבלים שלי בהרכב של איציק שלא נשא פירות, ומבלי שהחלטנו באופן מפורש לפרק את ההרכב הוא הלך והתמוסס ובשלב מסוים הפסקנו לנגן.
מצבו של איציק הוסיף להתדרדר בגלל דכאון מתמשך וצריכה מאסיבית של קנביס. הוא היה דמות מבוגרת ממני שהערצתי והייתי מאוכזב ממנו, מאוכזב מעזיבתו את הקבוצה, מהאופן בו לא תיפקד בהרכב כשלפעמים היה מנגן בחזרות בצורה מרושלת ועם הרבה טעויות, מהברזות שלו לתלמידים בעבודה במתנ"ס שסידרתי לו. אני הייתי בעצמי בדכאון ובתהליך נפשי קשה אצל הפסיכולוג אליו עדיין הלכתי והרגשתי שאני לא מסוגל להכיל את איציק אז הלכתי והתרחקתי ממנו וכשההרכב התפרק כמעט וניתקתי לגמרי את הקשר איתו.
נשארתי נאמן לקבוצה ולא קבעתי הופעות בימי חמישי בגלל הנגינה בכיתות התנועות אבל אז הגיעה להרכב הג'אז הצועני בו ניגנתי הצעה שלא יכולתי לסרב לה – לתת מופעי חימום קצרים לשתי הופעות של הרכב אמריקאי מפורסם בהיכל התרבות בתל אביב, אחת מהן ביום חמישי. המעמד וגודל החשיפה של ההצעה גרמו לי, אולי בפעם הראשונה, לעמוד מול איריס ולהציב לה עובדה שאני לא מגיע לנגן לתנועות בתאריך המיועד. היא הבינה את חשיבות המופעים עבורי אבל במקום לבטל או להזיז את הכיתה היא לחצה עלי שאדבר עם איציק ואדאג לכך שהוא יגיע לנגן במקומי, למרות שכבר כמה חודשים הוא לא היה חלק מהקבוצה והיא הייתה מודעת למצבו הנפשי הירוד. היה בתוכי קונפליקט, הרגשתי שלשדל אותו למשימה כזאת במצבו זה לא רעיון טוב אבל באותו הזמן הייתי יותר תלמיד צייתן של איריס מאשר חבר של איציק, וכך התקשרתי אליו והפעלתי עליו לחץ שיגיע לנגן. הוא הסכים בחוסר רצון והתחייב להגיע אבל ביום של הכיתה איריס התקשרה אלי כעוסה והודיעה לי שהוא הבריז וכולם הגיעו ולא הייתה כיתת תנועות. תחושת אשמה נוראית מילאה אותי.
בסוף אותו חודש דצמבר של שנת 2008 סבתי מצד אמי נפטרה ואיציק התאבד בהפרש של כמה ימים. להלווייה של סבתי לא הלכתי כי הייתי מרוסק מדי מהידיעה על מות איציק יום לפני. להלווייה של איציק אליה הלכתי הגיעו הרבה אנשים, מתוכם מספר חברים מהקבוצה וביניהם גורי שהיה קרוב אליו ואף הספיק ללמוד אצלו קצת פסנתר, ולשבעה הגיעה גם איריס. איריס דיברה איתי הרבה בטלפון בשבוע הזה, אמרה לי שאני לא צריך לחוש אשמה על המוות של איציק, כי אי אפשר להציל את מי שמגיע למצב של התאבדות וגם אמרה משהו מעורפל ומיסטי שלא התחברתי אליו כל כך, שאני צריך להיות עכשיו חזק בשביל איציק ולעזור לו ב"מסע" שהוא עובר. במפגש הקבוצה באותו השבוע היה רגע קשה שזכור לי היטב בו איריס הודיעה לכל הקבוצה על המוות של איציק ושל סבתי. ההודעה על מות איציק, שהיה עד לא מזמן חלק מהקבוצה, הייתה מובנת לי אבל ההודעה על מות סבתי הפתיעה אותי והרגשתי פתאום חשוף ופגוע שפרט רגיש מחיי האישיים נחשף מול כולם מבלי שאיריס שאלה אותי אם זה בסדר מצידי, כשסביבי חברי הקבוצה יושבים זקוף ובשקט ללא תגובה ולא מתייחסים אלי בשום צורה במצבי הכאוב.
הפעם האחרונה שראיתי את איציק הייתה שבועיים לפני שמת. הוא הגיע אלי להחזיר לי משהו ועשינו יחד סיבוב ברכב שלו. במהלך הנסיעה הוא לא הסתכל אלי, כמעט ולא דיבר איתי ונראה שהיה לו הרבה כעס כלפי. הוא ביקש ממני עשרים שקלים לדלק, הוריד אותי בביתי ולא דיברנו מאז.
לאחר אירועים אלה רציתי להיות להתבודד בשקט עם עצמי וניתקתי קשר עם משפחתי לתקופה שנמשכה כחמש שנים. היה לי קשה להכיל את חברי המשפחה, הרגשתי שאין בינינו חיבור אותנטי, שכל מפגש איתם מזויף ושחלק מהם מנצלים אותי. הניתוק לא בא משום הוראה מהקבוצה ואיריס אף ניסתה לדרבן אותי לחזור לקשר עם המשפחה. אמי, שדאגה לי והייתה פגועה מאוד מהניתוק שלי, הייתה מחזרת אחרי בהופעות בהן ניגנתי ומבקשת לראותי מאחורי הקלעים אבל הייתי עקשן ונשארתי בשלי, מסרב לצאת ולדבר איתה, בעודי הולך ושוקע בנגינה ובפעילות הקבוצה. באותו הזמן הייתה לי בת זוג שהיה לה קשה מאוד לקבל את רעיון הקבוצה והסודיות הנלווית אליה ולאחר כשנה נפרדנו, בין השאר בגלל שהתחילה לימודי מתמטיקה אינטנסיביים באוניברסיטה, ועם הזמן למדתי שגם לחברי קבוצה אחרים היו התנגשויות וקונפליקטים דומים בין חיי הזוגיות לקבוצה. את הפסיכולוג עזבתי לאחר מעל לשנתיים של טיפול כי הרגשתי שאני חוזר אצלו על אותם הדברים ללא שום מוצא, למרות שהוא אמר שלדעתו אני צריך להמשיך את הטיפול אצלו. לאחר מותו של איציק אף אחד מהקבוצה לא דיבר איתי עליו או שאל איך אני מרגיש עם האובדן וחשתי אכזבה ששכחו ממנו וממה שהוא נתן לקבוצה, כאילו הוא לא היה קיים, ומלבד כיתת תנועות אחת שאיריס הקדישה לזכרו הוא לא הוזכר יותר. בססיון שבסוף אותה השנה הרגשתי מאוד בחסרונו ושיתפתי בכך את הגזברית הוותיקה כשישבתי איתה להסדיר את תשלום הססיון והיא ענתה שגם היא מרגישה בחסרונו. באותו הססיון אחותו של איציק, שהצטרפה לקבוצה בעקבותיו, עזבה במפתיע באמצע השבוע ולא חזרה.
בכל שנה התקיימה אזכרה לאיציק אליה הייתי הולך ושלוש שנים לאחר מותו האקסית של איציק אירגנה מופע מחווה לזכרו בו השתתפתי. ההכנסות של המופע יועדו למימון הקלטת היצירות של איציק שטרם הוקלטו, הייתה לי נכונות להשתתף בפרויקט אבל אף אחד לא הצליח לגייס נגנים נוספים למטרה והפרויקט נזנח. עם השנים הפסקתי להגיע לאזכרות של איציק.