מדי יום ראשון בערב התקיימו מפגשי הקבוצה בביתה של איריס שנמצא במעלה גרם מדרגות ארוך באזור ירושלים. איריס הייתה מקבלת את פנינו בדלת עם חיוך, לבושה בטקסיות מהודרת: בגד מזרחי ארוך בצבע טורקיז בוהק, כמה תכשיטים כגון עגילים, שרשרת וצמידי מתכת ואיפור קל על פניה. היא הייתה מחליפה עם כל אחד כמה מילים, מכבדת בתה והמים שעל השולחן בחדר הכניסה ומזמינה לאחר מכן להיכנס לחדר המפגש ולשבת בהמתנה. התבקשנו להגיע כרבע שעה לפני השעה המיועדת וכשמישהו טרם הגיע לקראת תחילת המפגש, איריס הייתה שואלת את הנוכחים אם יודעים דבר מה על העדרו. אם נענתה בשלילה הייתה מבקשת ממישהו להתקשר אל אותו אדם ואם היה אומר שמגיע באיחור של יותר מכמה דקות ספורות הוא היה מתבקש לחכות בחוץ עד שיכניסו אותו. החדר בו ישבנו רופד בשטיחים כחולים, קירותיו עוטרו בציורי בד מהמזרח וכריות לבנות עבות בכיסוי בד סגול או כתום היו מסודרות על השטיחים בצורת D, שתיים אחת על השנייה בכל מקום ישיבה, עם עוד זוג כריות אפורות דקות לשימוש לרגליים. אנו ה"צעירים" ישבנו בחצי העיגול, פונים אל שורת הוותיקים שישבו עם הפנים אלינו ואיריס במרכזם, ישובה על שרפרף עץ נמוך במלבושה הטקסי המרשים.
המפגשים החלו במדיטציה שבשפת הקבוצה נקראה "תרגיל הישיבה", תרגיל שאיריס אמרה שגורדייף בעצמו לימד ושארך כ20 עד 30 דקות. התבקשנו לשבת זקופים על הכריות, לשחרר את הכתפיים ולחפש תנוחה נוחה ורפויה בישיבה מזרחית, בווריאציות שונות של ישיבת לוטוס או עם הרגליים פרושות לצדדים ומקופלות אחורה, בדגש על כך שהברכיים יהיו נמוכות מהאגן ועם הידיים מונחות על הברכיים ופונות מטה או מונחות מלפנים, יושבות אחת בתוך השנייה ופונות למעלה. איריס הייתה עוצמת את עיניה ואנחנו אחריה והייתה מתחילה להנחות את התרגיל בקול רך ורציני עם כמה דקות של הקדמה משלה שתמיד הייתה קצת שונה ומאולתרת עם מוטיבים חוזרים כגון: "אני חוזר אל עצמי ממרחקים; מהרעש שבחוץ ובתוכי אני חוזר אל השקט; אני תפוס באמוציות, מחשבות, אסוציאציות וכיווצים בגוף; אני מתבקש להשאיר את המזוודות של החיים הרגילים שלי בפתח הדלת; אני מנסה להיות נוכח ברגע הזה; משהו בי מתאסף; אני נותן את עצמי לתנועה של החזרה מבלי להתערב; אני פוגש את עצמי" וכדומה. כחלק מההקדמה הונחינו לחפש זקיפות מבלי להישען קדימה, אחורה או לצדדים עם הגוף או הראש וכמו כן נאמר לנו מדי פעם שלא להתייחס בשום צורה מיוחדת אל הנשימה. לאחר ההקדמה הונחינו לחזור לתחושה הגלובלית של הגוף, לנסות לחוש את כל המעטפת של הגוף, ומתוך התחושה הזו, לסרוק את איברי הגוף חלק אחר חלק. בסיבוב הסריקה הראשון איריס הייתה קוראת בשם כל איבר בו עלינו לנסות להעמיק את התחושה: מתחילה מהקודקוד של הראש, עוברת על אזור הראש והפנים, יורדת למטה באחורי הגוף, עוברת לזרועות ולידיים, יורדת למטה בקדמת הגוף ומסיימת ברגליים. בין כל כמה איברים נתבקשנו לעצור את הסריקה, לחזור לתחושה הגלובלית לכמה רגעים ולהישאר בה במקביל להמשך הסריקה. בסיום הסיבוב הונחינו לחזור לתחושה הגלובלית לכמה רגעים ואז איריס הנחתה אותנו: "אנחנו נעשה עוד סיבוב בשקט, כל אחד בקצב האישי שלו. מדי פעם אני חוזר אל התחושה הגלובלית. אני עומד על המשמר לא לחלום, לא לפטפט. אני מנסה."
בדרך כלל לא הייתי מגיע אל סוף הסיבוב כשאיריס הייתה עוצרת אותנו בדיבור עמוק ואיטי: "אני מפסיק לעבור על החלקים של הגוף. אני מרגיש את עצמי, אני חש את עצמי, אני קשוב ופתוח, אני נשאר עוד כמה רגעים בלי לנסות שום דבר מיוחד", ואחר כך מנחה אותנו לפתוח את העיניים לאט ובעדינות. אם היה ידוע על מאחרים שמחכים בחוץ איריס הורתה למישהו ללכת לפתוח להם ואז הגיע שלב השיתוף והשיח. היא הייתה עושה תנועה מרשימה עם יד ימין, פורשת אותה מימינה ומניפה אותה בחצי עיגול מלפניה למטה ועד לשמאלה, כמו אוספת חול מהקרקע שלפניה באופן מלכותי וקוראת לנו "בואו תדברו, תשתפו, זה חשוב".
במהלך המפגש הונחינו להישאר בישיבה זקופה ולנסות לחוש את מעטפת הגוף או איבר מסוים, כמו כף היד למשל, תוך כדי דיבור והקשבה. אם מישהו היה מתחיל להיות כפוף מדי קדימה ולצדדים או מפזר את רגליו איריס הייתה קוראת בשמו, תוקעת בו מבט, מזדקפת ועושה תנועה קטנה בידה מלמעלה למטה כשהאגודל נוגעת באצבע, כמו מושכת בחוט בלתי נראה, ואותו אדם היה מסדר את ישיבתו מחדש. הישיבה הזקופה הממושכת הייתה עבורי מאוד מתישה בהתחלה אבל עם הזמן התרגלתי. הונחינו לשבת בכל בוקר לתרגיל הישיבה, הוצעו לנו כריות לרכישה ב90 ש"ח לכרית ואני מייד לקחתי שלוש. בסוף כל מפגש היינו מקבלים משימה שבועית אשר הייתה מכונה "התרגיל הקטן": בדרך כלל הייתה זו הנחייה לקבוע עם עצמי בסוף תרגיל הישיבה זמנים או מצבים מסוימים במהלך היום בהם אני "פוגש את עצמי" ומנסה לחזור לתחושה של איבר מסוים ובאותו הזמן שואל את עצמי שאלה שניתנה לנו הקשורה להתבוננות פנימית. ברוב הפעמים האיברים אותם הונחינו לנסות לחוש היו כפות הידיים, כפות הרגליים והגב. הוטל עלינו איסור כללי לעסוק במניפולציות על הנשימה, גם אם היה מדובר בפעילות שלא קשורה לקבוצה, כמו יוגה למשל. איסור זה מוזכר גם באחד מספריי גורדייף בו הוא שואל מורה כלשהו לגבי תרגילי נשימה איתם הוא מתנסה והמורה אומר לו להפסיק אותם מייד. מכיוון שידעתי שעיסוק בנשימה מאוד נפוץ בפרקטיקות מדיטטיביות/רוחניות, האיסור הזה הרגיש לי כמשהו שמייחד את הקבוצה מהכלל והיווה עבורי סימן לקשר הישיר אל כתבי גורדייף. אם מישהו היה מגיע למפגש עם חולצה צבעונית במיוחד או מעוטרת בציור או בכיתוב, איריס העירה לו ודרשה מכולם להגיע עם חולצות חלקות וניטרליות.
בשלב השיתוף של המפגש חברי הקבוצה העלו חוויות ושאלות שלרוב היו קשורות לתחושת השינה האוטומטית ואיבוד העצמי בתוך סחף החיים והתבקשנו לשתף גם את התנסויותינו עם התרגיל הקטן ותרגיל הישיבה. לאחר שמישהו סיים את שיתופו איריס הייתה קוראת בשם של אחד הוותיקים (בדרך כלל היו ארבעה, שניים ישובים מכל צד שלה) והוא היה משיב. התשובות היו לרוב מעין חזרה על הדברים שנאמרו באופן יותר ברור ומתומצת עם הוספת מוטיבים חוזרים כגון "חזרה אל עצמי, אל התחושה של הגוף ואל השקט, לנסות לא לשפוט ולבקר בתהליך ההתבוננות הפנימית, חשיבות הקבוצה בתהליך ההתעוררות" ובמקרים רבים נאמר המשפט "מה שאתה משתף מלא תקווה ומהדהד בי", כשלפעמים המשיב מתאר חוויה אישית שמתקשרת לנושא שהועלה. לאחר שהוותיק סיים את דבריו איריס הייתה מוסיפה עוד כמה מילים משלה שהיו בעלי אופי קצת יותר אישי ומסיימת לפעמים באופן חייכני, אוהד וחם ולפעמים באופן מרצין, נוקשה ומחמיר, כשהיא לעיתים קרובות משלבת בדיבורה את אותה תנועת משיכת חוט בידה ותמיד עם מבט נוקב וחודר שאין לאן לברוח ממנו, וכך הלאה לאדם הבא שמתחיל לשתף, עד שהגיע זמן סיום המפגש. בדרך כלל אנשים היו מתחילים לדבר מעצמם באופן ספונטני ולפעמים כששררה דממה איריס הייתה עושה שוב את תנועת איסוף החול הדמיוני מהקרקע ומפצירה בנו לשתף או פונה אל אדם מסוים, מחייכת חיוך רחב ושואלת מה שלומו כדי שיתחיל לדבר, מה שקרה הרבה במקרה שלי כי לרוב לא הרגשתי צורך לשתף או שרציתי לשתף אבל הייתי מתמהמה ומישהו היה מקדים אותי ומתחיל לדבר לפניי.
בסוף המפגש איריס הקריאה לעיתים קרובות טקסט שנלקח משעתוק מפגש קבוצה של אחד מכמה תלמידי גורדייף שניהלו קבוצות במשך שנים רבות לאחר מותו. היא לא הקריאה את השאלה שהועלתה אלא רק את התשובה שניתנה והייתה מציינת בהתחלה את שם המשיב ואת התאריך, שלרוב היה בשנות השישים של המאה העשרים. לאחר ההקראה קיבלנו את התרגיל הקטן השבועי ונאמרו פרטים על לוח הזמנים הקרוב של פעילות הקבוצה. מדי פעם איריס הזכירה לנו את ההנחייה שלא לשתף אף אחד מחוץ לקבוצה במה שקורה ונאמר במפגשים ולהישאר בשקט ולא לפטפט על הדברים גם עם חברי הקבוצה ועם עצמי. לפעמים נושא הסודיות היה עולה בשלב השיתוף וכשנשאל למה זה חשוב היה נאמר לנו שהדיבור על פעילות הקבוצה יכול לפגום בתהליך הפנימי וגם להרוס למישהו את האפשרות להצטרף, כי אם נשתף בדברים זה יהיה מתוך החוויה הסובייקטיבית שלנו שעלולה לעוות את המציאות וגם הבנתי בעצמי שהסודיות שבקבוצה, כפי שמוסבר ב'חיפוש אחר המופלא', באה כדי ליצור מרחב אינטימי ובטוח בו המשתתפים יכולים להרגיש בנוח לחלוק דברים שהם יודעים שלא יצאו מהחדר. לסיום איריס הייתה מציעה שאם יש לנו חברים שמביעים עניין בקבוצה אנחנו יכולים להפנות אותם לדבר איתה או עם אחד מהוותיקים ולהביא להם לקרוא את 'חיפוש אחר המופלא' כדי שיקבלו מושג על מה מדובר. הונחינו לסדר את הכריות למפגש הבא של אותו הערב או להחזירן למקומן ולקפל את השטיחים והתבקשנו להשאיר תשלום בסך 300 ש"ח לחודש עבורו קיבלנו קבלה בשם עמותה רשומה של הקבוצה. התשלום בזמנו היה נראה לי מינימלי והגיוני בהתחשב בכך שהוא נועד בין השאר לממן טיסות ושהייה של המורה הוותיק מצרפת.
היו שני מפגשים רצופים בימי ראשון, מפגש של קבוצת ההכנה שלנו, ה"צעירים", ומפגש של קבוצת ה"בוגרים". חברי שתי הקבוצות היו חולפים זה על פני זה בגרם המדרגות בין המפגשים והיה בזה אלמנט מסקרן: בשנה הראשונה כחבר בקבוצת ההכנה לראות את האנשים הלא מוכרים האלה ולתהות מה הם כבר עברו ויודעים ובשנים הבאות כחבר בקבוצת הבוגרים לראות את האנשים החדשים והתמימים שעוד לא יודעים כלום ממה שמצפה להם. לפעמים היו חברים או קרובי משפחה שהיו מפוצלים בין שתי הקבוצות והם היו מדברים קצרות ומברכים לשלום כשחלפו זה על פני זה. בנסיעות למפגשים וחזרה מהם לעיתים שרר שקט ברכב ולעיתים היו פטפוטים. אני לרוב לא דיברתי הרבה, במיוחד אם עלו נושאים מהמפגש כי הרי נאמר לנו לא לדבר עליהם ומילאתי אחר ההוראות.
בתחילת השנה הראשונה שלי בקבוצה עדיין המשכתי לעשן קנביס אך לאחר כמה חודשים הפסקתי לגמרי והמשכתי לעשן רק סיגריות. כשהייתי בהתחלה מגיע למפגשים מסטול או מעורפל מעישונים של יום קודם, הרגשתי שאני לא נוכח ומשקר לעצמי וחוסר הנוחות של תחושה זו, בשילוב מבטה החודר של איריס שהרגיש ש"קורא" אותי, דחף אותי להפסיק עם הקנביס. באותו הזמן, לאחר שנתיים מוצלחות ברימון בהן השתתפתי בשלל פרויקטים עם תלמידים שכללו גם נגינה באנסמבל הג'אז המוביל של בית הספר איתו הופעתי בפסטיבל מוזיקה בפולין וגם במוזיאון תל אביב עם פסנתרן אמריקאי שביקר בארץ, פרשתי מבלי לסיים את הלימודים, נהייתי פעיל במספר הרכבים מוזיקאליים עצמאיים וגם התחלתי לעבוד בהוראת גיטרה.
ההרכב הכי רציני, כלומר רווחי, בו ניגנתי היה אנסמבל מרובה משתתפים של מורה מרימון שקיים הופעות גדולות באולמות תרבות ברחבי הארץ ותאריכי ההופעות היו נקבעים כמה חודשים מראש. בקבוצה התאריכים ניתנו קצת פחות זמן מראש ויצא שמפגש הקבוצה הראשון עם ז'יל, המורה הוותיק מצרפת, נפל על תאריך הופעה של אותו אנסמבל. זה היה הקונפליקט הראשון שלי בין הקבוצה לבין החיים ה"רגילים", הרגשתי שהקבוצה מאיימת על הקריירה המוזיקאלית הנכספת והיקרה לי ותפגע בהזדמנויות חשובות שיגיעו אלי וזה הביא אותי להחלטה לעזוב את הקבוצה. התקשרתי לאיריס ואמרתי לה שאני עוזב, היא ניסתה לשכנע אותי להישאר בקבוצה, אמרה לי שאני מפספס הזדמנות מאוד מיוחדת וביקשה שלפחות אפגוש פעם אחת את ז'יל לפני שאני מחליט לעזוב אבל הנסיון שלה היה לשווא, אמרתי לה שעשיתי את ההחלטה שלי וסיימתי את השיחה. ביום ההופעה המדוברת אני זוכר את עצמי חושב על מפגש הקבוצה שאני מחמיץ ותוהה על אותו ז'יל שטרם פגשתי והרגשתי שאולי אני בכל זאת מפספס משהו גדול שוויתרתי עליו מהר מדי. למחרת התקשרתי לאיריס להודיע שאני חוזר לקבוצה, היא צהלה משמחה…
אני לא זוכר את המפגש הראשון שלי עם ז'יל אבל זכור לי הרושם הראשוני של אדם מיוחד בעל שקט וקשב עמוקים ועצם המאמץ וההתמדה שלו להגיע אלינו אחת לחודש וחצי/חודשיים בגילו המופלג, שהיה סביב שנות ה80, גרמו לי להאמין שחייב להיות משהו בו ובקבוצה ששווה להישאר עבורו. פעמים הבאות כשהציעו לי לנגן בהופעה שנפלה על תאריך מפגש עם ז'יל כבר לא התעורר בתוכי קונפליקט, ההעדפה הייתה תמיד לטובת הקבוצה והתחלתי לסרב להצעות עבודה. ז'יל דיבר בצרפתית ובמפגשים איתו איריס תיפקדה כמתורגמנית. היא הפצירה בנו ללמוד צרפתית כדי שנוכל לדבר ישירות עם ז'יל וחזרה והזכירה שכשהם, הוותיקים, הצטרפו בעבר הרחוק לקבוצה, ללמוד צרפתית היה תנאי כניסה וכולם עשו אז מאמץ משותף בנושא ובנוסף הדגישה שלשפה הצרפתית ולתקשורת הישירה יש ערך מוסף חשוב שהולך לאיבוד בתרגום. מצאתי באינטרנט שיעורי אודיו שלימדו צרפתית עד רמת דיבור בסיסית, עברתי על כולם ולא המשכתי ללמוד עוד מעבר ולכן לא הייתה לי מספיק שליטה בשפה כדי לדבר ישירות עם ז'יל אבל במהלך הזמן קלטתי מילים שחזרו הרבה במפגשים איתו והצלחתי להבין חלקים מסוימים גם בלי התרגום של איריס. במפגשים עם ז'יל הוא ישב על כסא עץ קטן ללא משענת שהיה גבוה במקצת מהכריות עליהן ישבנו והעביר את ההנחייה בתרגיל הישיבה באופן דומה לאיריס. הוא השיב ישירות לשאלות ללא השבה מקדימה של הוותיקים ולפעמים איריס הייתה מוסיפה קצת משלה לאחר שסיים ומתרגמת לו לקבלת "OUI" מאשר. גם לז'יל היה מבט חודר שמסתכל לתוכך אך בצורה רכה יותר, בניגוד לנוקשות שאפיינה לעיתים את איריס, והוא היה משתמש בהרבה תנועות ידיים בזמן שדיבר.
סגנון התשובות שלו היה מעט שונה ומעמיק יותר אך הנושאים היו דומים לאלה שבתשובות שניתנו במפגשים בלעדיו: "חזרה אל השקט ואל תחושת נוכחות בגוף; הזדהות עם אמוציות ומחשבות; תחושת חוסר במשהו; משהו אחר שצריך להופיע מעבר לחיים התפקודיים שלי; השתייכות לזרם אחר של החיים; לשחרר, לעזוב, להיות פתוח; לתת לשאלות לעלות כמו ניחוח בושם מבלי לנסות לענות עליהן; האישיות היא תוצר של תנאי הסביבה והמהות היא האני האמיתי" וכדומה. לצרפתית המתגלגלת בטון הדיבור הרך שלו בשילוב תנועות ידיו ומבטו החודר הייתה השפעה מרגיעה ומהפנטת והוא ידע להפיג את המתח באמירות הומוריסטיות עם חיוך שובה לב וצחוק קטן ועדין. הוא הרבה לשאול חזרה את השואל כדי להבין טוב יותר את כוונתו או שהציב לו שאלה בכיוון אחר והיה מורגש מאוד שאיכפת לו מאיתנו. במפגש אחד עשיתי מעשה אסור ובאתי לבוש בחולצה המעוטרת בכיתוב שלקוח משיר של פראנק זאפה. איריס הזכירה לי את ההנחייה להגיע בחולצות חלקות ותרגמה בחיוך את המשפט לז'יל: "Information Is Not Knowledge, Knowledge Is Not Wisdom, Wisdom Is Not Truth, Truth Is Not Beauty, Beauty Is Not Love, Love Is Not Music, Music Is The Best".
ז'יל אמר לי שהמשפט "יפה אבל לא מדויק".
במהלך השנה עזבו והצטרפו כמה אנשים בודדים בקבוצת ההכנה שלי והיינו כשבעה איש. כשימי חג נפלו על יום ראשון לא התקיים מפגש, היו כמה פעמים שנפגשנו בימי שישי אחר הצהריים במקום בראשון וכמו כן בפסח הייתה לנו חופשה ארוכה. בינתיים לא השתתפנו בשום פעילות נוספת בקבוצה מעבר למפגשים השבועיים וכך גם טרם נחשפנו לריקודים המקודשים, התנועות, שבגללן הצטרפתי לקבוצה מלכתחילה. נאמר לנו שבתחילת אוגוסט יתקיים שבוע פעילות מרוכז שבמהלכו נשתתף בפעם הראשונה בכיתת הכנה לתנועות והייתה לי ציפייה גדולה לכך. צפיתי בסצינות הצגת תנועות מתוך הסרט 'פגישות עם אנשים מיוחדים' שמבוסס על ספרו האוטוביוגרפי של גורדייף ושהופק בשיתוף קבוצות תלמידיו. התנועות בסצינות אלה נראו לי יפות ומהפנטות, מה שהגביר עוד יותר את הציפייה שלי להשתתף בהן.
בסוף המפגש האחרון של השנה שהתקיים בחודש יוני ניתנו לנו הנחיות לקראת שבוע פעילות באוגוסט שנאמר לנו שנקרא 'ססיון' – "SESSION" בצרפתית. איריס הקריאה טקסט הכנה שז'יל העביר לנו ורשמנו אותו כל אחד על דף וניתנו גם דפים מודפסים עם הנחיות מפורטות לססיון: מועדי התחלה וסיום, פרטי תשלום שהיה אז סביב ה400 ש"ח להוצאות ובנוסף כ300 יורו, הוראות הגעה אל מקום הססיון אשר התקיים בבית בד שכור באזור עמק האלה ורשימת ציוד אישי שכללה פריטים המיועדים לשהייה בשטח: אוהל, שק שינה, מזרון, נעלי הליכה, פנס, קרם הגנה, כובע, תרסיס נגד יתושים וכדומה, ופריטים אחרים: כלי נגינה, דפים וכלי כתיבה, ספר 'חיפוש אחר המופלא', בגדים ארוכים ונעליים לתנועות ולבוש חגיגי לערב האחרון. איריס הדגישה לשמור את הדפים במקום דיסקרטי ולא לשתף אותם עם אף אחד והראתה לנו נעלי תנועות לדוגמא בעלות סוליה דקה ורכה ואמרה שמי שלא יגיע עם נעליים מתאימות לא יוכל להשתתף בכיתה, וכך בחודש ההפסקה שהיה עד הססיון התרוצצתי בין חנויות למוצרי ריקוד בחיפוש אחר נעליים מתאימות שהתקשיתי למצוא. בנוסף הועברה באי-מייל רשימה של פריטים לשימוש כולם שהיו נחוצים לססיון, בעיקר כלי מטבח, שבה כל אחד סימן מה הוא יכול להביא.
לא ניתנו לנו שום פרטים על מה שהולך להיות בססיון מעבר לזה.