כל מה שתאמר יוכל לשמש כנגדך. כל מה שתאמר ייחשב כאוטומט, כשטן הגונב את העבודה, כדיבור מתוך שינה מכאנית, כפספוס הערך האמיתי של הדברים, כסילוף המציאות, כבריחה מן המהות העדינה אל האישיות הגסה, מהאחדות אל הריבוי, מהשקט הקדוש אל הפטפוט המיותר, מהאובייקטיבי אל הסובייקטיבי – כטעות אחת גדולה ושגויה, ובכל זאת, אני מרגיש-חש-חושב שהיה צורך לומר את הדברים.
עד עכשיו תיעדתי את אירועי העבר בשאיפה לדייק ולשרטט תמונה קרובה למציאות ככל שהתאפשר לי. ברור לי שתמיד יש פער בין הכתוב לאמת המורכבת והגיוני ששמתי דגש על דברים מסוימים יותר מאחרים וגרמתי לתמונה מעוותת ברמה מסוימת, אבל אני מרגיש שגם לתמונה זו יש מקום ושיש מה ללמוד ממנה. בפרק זה אעלה השערות ומסקנות שאת רובן, כמו כל דבר בחיים, גם אני לוקח בערבון מוגבל ועם רמה בריאה של ספק, בעוד שאני גם מנסה להיות פתוח ולא לשלול על הסף.
בתהליך כתיבת המסמך חשבתי על מי שהייתי בזמן שהותי בקבוצה, ניסיתי לדבר אל אותו אדם וראיתי איך בטח הייתי שולל פעם כל ביקורת על הקבוצה שאני כותב עכשיו, שולל באופן לא מודע וללא מחשבה, מתוך נאמנות עיוורת לדרך הקבוצה. הייתי אומר ל"עצמי שהייתי": שבאותו האופן בו אני מתבקש בקבוצה להטיל ספק בסיפורים והסרטים שרצים לי בראש ולנסות שלא להזדהות איתם, שאנסה להטיל ספק גם באותו רפלקס אוטומטי חמקמק השולל כל ביקורת שמאיימת על טיבה ואמינותה של הקבוצה, רפלקס הנובע מצורך חזק להרגיש שייך, שכפי שלמדתי הוא מאפיין ביולוגי שבזכותו המין האנושי שרד כשהתמודד עם אתגרי מחייה באופן קהילתי והמוח שלנו מחווט להתמסר להרגשת השייכות ברמה שיכולה לעוור אותנו, וכך אפשר בקלות "לשחק" לנו על נקודת התורפה הזו מבלי שבהכרח נהיה מודעים לכך.
שוטטתי ברחבי האינטרנט בחיפוש מידע על כתות ועל גורדייף, כדי ללמוד ולהבין איך נקלעתי לקבוצה ומה עברתי בה ולראות אם אני מוצא ביקורות על גורדייף. נתקלתי בכמה דעות ביקורתיות ועדויות מטרידות על גורדייף שאמינותן אולי מוטלת בספק אך מכיוון שאין דרך באמת לדעת אני מתייחס אליהן כאופציה אפשרית, בערבון מוגבל, אך עדיין אפשרית ושונה מהתדמית החיובית הנפוצה של המורה הרציני, הרחום והנהדר שבדרך כלל מיוחסת אליו.
אלה מבין הדברים הביקורתיים שקראתי על גורדייף:
הוא היה מורה סאדיסט שנהנה להתעלל באנשים סביבו; תלמידים מסוימים שלו התאשפזו במוסדות לחולי נפש ו/או התאבדו לאחר השהייה במחיצתו, הוא היה אב למספר רב של ילדים מנשים שונות, בחלקן תלמידות שלו שאולי ניצל מינית מתוקף מעמדו כמורה רב השפעה; הוא עשה שימוש לרעה ביכולות ההיפנוזה שלו כשניצל אנשים למטרותיו; הוא השפיע על הדוקטרינה של הנאצים שעלו לשלטון בזמן חייו עם האלמנטים הדומיננטים של ציות עיוור במסגרת קבוצתית שבתורתו, אותם אלמנטים שמהווים את הבסיס עליהן נשענות כיום הרבה כתות פוגעניות בהשראתו.
אלן ווטס, סופר ומרצה בריטי שהושפע רבות ממסורת הזן, מדבר על גורדייף באופן משעשע באחת מהקלטות השיחות שלו עם תלמידיו:
"גורדייף היה נבל זקן נהדר שחי חיים עליזים ורוב תלמידיו חיו חיים מוגבלים, נוקשים ורציניים ביותר, כי המטרה של המתודה של גורדייף הייתה לברור את אלה שהבינו מאלה שלא, ואלה שהבינו עזבו ואלה שלא הבינו נשארו. גורדייף הציב מלכודת לאנשים שחושבים שתכלית החיים היא כוח, כלומר לשלוט על הכל, והוא השלה אותם ברעיון שהם כולם ישנים ולא לגמרי בשליטה על התהליכים והאורגניזמים של עצמם, והוא הטיל עליהם את המשימה הבלתי האפשרית של להיות אדון האלוהים יהוה כל אחד לעצמו. הוא הורה להם לעשות זאת ברצינות רבה והוסיף לכך את תרגול הריקודים בהם יכולת להפעיל כל איבר שיעבוד במקצב שונה כדי לתת לעצמך את האשליה של יכולת כל. אבל אם היית מתמיד מספיק ברצינות בתרגילים אלה היית מגלה שהם כולם הבלים, ובנקודה זו היית מגיע לשלב ההארה של גורדייף."
למרות שאולי כל הטענות האלה שגויות לחלוטין זה מעניין לראות איך היחס אל תורתו של גורדייף יכול להשתנות אם לוקחים לרגע בחשבון את האפשרות שיש בטענות האלה משהו מן האמת. וגם אם מניחים שגורדייף עצמו היה מורה אותנטי, טוב לב, אחראי ולא פוגעני ושלמתודה שלו בזמנו הייתה השפעה חיובית שהביאה להתפתחות אמיתית באנשים, יש את עניין ממשיכי דרכו והקיבוע שנוצר לצורות הלימוד שלו. בתיעודים של תלמידיו ניתן להבין שכל יום עם גורדייף היה שונה והוא היה מנסה דברים חדשים כל הזמן, בעוד שהיום עבודת הקבוצות התקבעה לצורה של 'פגישות – תנועות – ימי עבודה – ססיונים', שכל מורה לוקח לכיוון קצת שונה עם דגשים על דברים אחרים. הבדל קריטי בין זמנו של גורדייף להיום זה עניין משך השהות בקבוצה – היום להיות בקבוצה (לפחות בזו שאני הייתי) זה משהו לכל החיים, לא יגיע שלב בו המורה יגיד לך שהגעת לשלב בו אתה צריך לעזוב את הקבוצה ולהמשיך לעבוד לבדך, בעוד שתיעודים רבים מצביעים על כך שגורדייף היה בכוונה מסלק תלמידים ולפעמים שם אותם במצבים בלתי אפשריים שאילצו אותם לעזוב אותו, כדי שיפסיקו להיות תלויים בו וימשיכו לבדם. בהקשר זה אני זוכר סיפור ששמעתי בעבר בקבוצה בו זוג הורים לילד בעל נכות קשה באים לגורדייף ומבקשים ללמוד אצלו והוא מסרב ואומר להם שהילד שלהם זה הבית ספר שלהם ושהם לא צריכים אותו. הסיפור הזה גרם לי לחשוב על הטראומות שעברתי בחיי – לגדול בלי אבא ולאבד חבר שהתאבד, ולתהות אם גם לי לא היה מספיק "בית ספר" מהתמודדות עם תהפוכות חיי מבלי צורך להצטרף לקבוצה.
פעם חשבתי שאם בקבוצה שלי היו משחררים אותי להמשיך לבדי בשלב מוקדם יותר אולי הייתי מעריך יותר את מה שקיבלתי שם או שאולי חלק מההתפתחות הנחוצה שעברתי בקבוצה זה לצאת נגד המורה ולעזוב אותה, אבל היום אני מאמין שמההתחלה הייתה לקבוצה השפעה שלילית על חיי וגם אם קיבלתי בה דברים חיוביים מסוימים, הדברים השליליים גברו עליהם בהרבה ונראה לי שיכולתי לקבל את אותם דברים חיוביים בדרכים אחרות לא מזיקות: כמו ללמוד טכניקות מדיטציה וחיבור לגוף ולתנועה בצורות אחרות פחות נוקשות ומחייבות ולחפש בהרגשה הפנימית שלי אל מה מכל אלה אני מתחבר, מבלי שמפעילים עלי לחץ קבוע.
מדברים אלה הגעתי להרהר על כך שמצב התודעה הקולקטיבית בתרבות המערבית בזמנו של גורדייף היה שונה לעומת היום וגם אם הזעזועים שגורדייף הביא על תלמידיו בשיטותיו ורעינותיו היו חיוביים לאותו הזמן – קיים תהליך אבולוציוני תודעתי כללי שהאנושות עוברת (שמושפע בין השאר מהתפתחויות טכנולוגיות שונות), ומה שהיה נכון אז לא בהכרח נכון להיום. בסרטים תיעודיים על סמי הזייה בהם צפיתי דובר על מצב התודעה הקולקטיבי של האנושות בהקשר האיסור בחוק על סמים הזייתיים והמוניטין הרע שיש להם בתרבות המערבית המודרנית, הוצגו ראיות על כך שבעבר סמי הזייה היו חלק בלתי נפרד מהתרבות האנושית והועלתה ההשערה שהשימוש באותם סמים תרמו לצמיחה וההתפתחות של בני האדם בשלל אופנים. באותם הסרטים גם תועדו אנשים בעלי בעיות נפשיות קשות של דכאון וטראומות צורכים בליווי מטפלים סמים שונים שנראה שפעלו עליהם כתרופת פלא וגרמו להם לשחרור וקבלת כיוון חיובי בחייהם, שהשפעתם המרפאת נמשכה גם חודשים רבים לאחר הצריכה. סרטים אלה הזכירו לי את אותו ניסוי מסתורי ומצונזר בחלקיו שאוספנסקי מתאר ב'חיפוש אחר המופלא', בו גורדייף טוען שהוא מפריד את האישיות מהמהות אצל שניים מתלמידיו, כנראה על ידי צריכת סמים (אחרת למה הצנזורה?), וזה הביא אותי לשאול האם כל העבודה הפנימית הסיזיפית הזאת נחוצה והאם האנושות, כפי שחוקרים מסוימים טוענים, בסך הכל סובלת מאי ספיקת סמים הזייתיים.
צפיתי בסרטים וסדרות תיעודיים על כתות פוגעניות וחשתי הזדהות חזקה עם הקורבנות שדיברו למצלמה, ולמרות שהיה מדובר על כתות פוגעניות בהרבה מהקבוצה בה הייתי ראיתי שבכל המקרים הבסיס ההרסני זהה: אדם כריזמטי בעל השפעה חזקה שמביא רעיונות שנראים חיוביים בבסיסם אך עושה בהם שימוש לרעה כדי לשלוט באחרים ומקיף את עצמו באנשים אבודים וחלשים שנמשכים אליו מתוך תחושת חוסר משמעות בחיים וצורך בהרגשת שייכות ומפתחים תלות בו ובקבוצה שנוצרה סביבו, תלות שמנשלת אותם מאמונה והערכה עצמיים. במקרה שלי ראיתי בבירור איך גם אני הייתי אבוד, חלש, קל להשפעה וצמא לדמות סמכותית בחיי, בהתחשב במשפחה השבורה ממנה הגעתי והאופן בו גדלתי, והתלות שלי בקבוצה התבטאה בדכאון עמוק ובתחושה שהעולם שבחוץ אלים, לא קשוב ו"ישן" ושהקבוצה היא נקודת האור היחידה בחיי עליה אני לא יכול לוותר, גם אם נקודת האור חלשה מאוד עד בלתי נראית, גם אם הדכאון העמוק בו הייתי שרוי נגרם בכלל על ידי ההשתתפות בקבוצה.
אפשר להסתכל על גורואים שונים, על גורדייף וממשיכי דרכו כשרלטנים תאבי שליטה וכוח מרושעים שפועלים מכוונות זדוניות ובאופן מודע לנזק שהם עושים, או כמאמינים תמימים בדרכם שבטוחים שההשפעה שלהם חיובית, שחלקם כבר כל כך מושקעים בדרך שלהם עד שהם לא מסוגלים לראות את הנזק שהם עושים או להודות בפני עצמם שהם אולי טועים ומתקיימת בתוכם רציונליזציה אוטומטית לפעולותיהם עמוק בתת המודע שלהם מבלי שהם מודעים לכך וכשהתחלתי לכתוב את המסמך הנטייה שלי הייתה להסתכל על ז'יל ואיריס בצורה השנייה המעט יותר סלחנית. מאוחר יותר נחשפתי לנושא הנרקיסיזם וראיתי בבירור שאיריס היא מקרה קלאסי של הפרעת אישיות נרקיסיסטית ושעברתי סוג של פגיעה נרקיסיסטית עמוקה. למדתי שהנרקיסיסטים נמצאים לרוב בעמדות מפתח כוחניות שם הם ניזונים מהתעללות רגשית באחרים ושכל ראשי הכתות הפוגעניות הם נרקיסיסטים מובהקים שיודעים לזהות היטב את הקורבנות הפוטנציאלים שלהם כמו חיה שמריחה טרף, למדתי שהם פועלים באופן לא מודע ולא מסוגלים לראות את הפגיעות שהם עושים ולקחת עליהן אחריות ולמרות הסבל שהם גורמים לאחרים הם בעצמם אנשים אומללים, מסכנים וחסרי תקנה. וכך הכעס שהיה לי על איריס הלך והפך לאט לרחמים, מבלי להמעיט בחומרת הנזק שהיא גרמה לי ולאחרים.
עיינתי ברפרוף בספרים 'סיפורי בעל זבוב לנכדו' ו'חיפוש אחר המופלא' לראות אם אני מתחבר אליהם היום ומלבד כמה עקרונות פשוטים שדיברו אלי רוב התכנים נראו לי בחלקם שליליים, מנמיכים ופסימיים מאוד ובחלקם מטופשים, מגוחכים, יומרניים, ומתוסבכים באופן מוגזם ומיותר אבל יכולתי לראות איך בצעירותי, כשהייתי מסטול ומרדן, הדברים האלה תפסו אותי ודיברו אלי, כמו הטענה שכולם ישנים שגרמה לי אז להרגיש שונה ומיוחד. שיערתי שיתכן ונתפסתי כל כך חזק לקבוצה גם בגלל העובדה שקראתי אז את כל הספרים של גורדייף בהשפעת הקנביס ונכנסתי לקבוצה כשעדיין הייתי במצב תודעתי מעורפל ומבלי שלקחתי זמן נקיון לבד עם עצמי לשקול את הדברים.
אלמנט נוסף שמשותף לקבוצה ולכתות שחקרתי שתרם להשאבות שלי לקבוצה הוא אפקט ה'רגל בדלת' – החשיפה ההדרגתית והאיטית של תכנים ופעילויות לאדם חדש שמגיע לקבוצה, איך מדי פעם מוסיפים לו עוד דבר קטן ועוד אחד, עד שבחלוף הזמן ומבלי שהוא שם לב הוא נהיה מושקע ברמה גבוהה מבחינת הזמן והאנרגיה שהוא נותן וקשה לו להסתכל בהגיון על המצב בו הוא נמצא, כי הוא כבר נהיה גם מעורב רגשית עם האנשים שאיתו בקבוצה. במקרה שלי אפקט ה'רגל בדלת' מתחבר לציפייה הגדולה שהייתה לי להשתתף בתנועות, ציפייה שגדלה ולא קיבלה מענה במשך השנה הראשונה בה טרם הורשינו להשתתף בתנועות וכשזה סוף סוף קרה בססיון הראשון ובתנאים פיזיים קשים, ההתרגשות שלי כבר הייתה בשיאה ובגלל זה החוויה הראשונית שלי בתנועות הייתה כה חזקה ו"צרבה" אותי באופן שגרם לי להישאר ולרצות עוד. לנגינה בכיתות התנועות, שהגיעה בהדרגה בהמשך, הייתה השפעה מהפנטת עלי – הרגשתי כבוד שאני בתפקיד הזה, המוזיקה "הרעילה" אותי ובשלב זה כבר הייתי קשור רגשית לקבוצה, בעיקר לאיריס בה נתתי אמון מלא.
כשאני מסתכל אחורה על כל המקרים שהיו בקבוצה שנראים לי היום מזיקים ופסולים אני מנסה להבין איך קיבלתי את כל זה בשקט ואני נזכר שקול עמום של נורמליזציה שעלה בי בכל המקרים האלה גרם לי לא להתייחס ברצינות יתרה למה שקורה ולהאמין שאיריס וז'יל יודעים מה הם עושים ושהם מכוונים למטרה טובה. כמו כן ההוראה לנסות תמיד לחוש את הגוף בזמן פעילות הקבוצה לא נתנה מקום למחשבה וההגיון הפנימיים לעבוד באופן הרגיל אז פשוט קיבלתי כל דבר ללא התנגדות ובנוסף, קוד הסודיות שבקבוצה מנע מכל קול הגיון חיצוני לאיים על נאמנותי העיוורת.
האופי הטוטאלי שלי גם תרם להתפסות שלי בקבוצה, יש לי נטייה לפעול באופן קיצוני, עקשני ואובססיבי, נטייה שיכולה ללכת לכיוונים חיובים – כמו היכולת להתאמן על הגיטרה או להלחין ללא הפסקה במשך תקופות ארוכות, או ללכת לכיוונים שליליים – כמו התמכרות כבדה לקנביס או להיות תקוע שנים בקבוצה בהשקעה מקסימלית למרות שרע לי שם והשהות שלי בה לא תורמת לחיי, כי כשאני עושה משהו אני עושה אותו עד הסוף בכל כולי, ומהרגע שנכנסתי לקבוצה הייתי כולי בפנים.
בזמן שהייתי בקבוצה ובעיקר בשנים לאחר שעזבתי הייתה לי תכונה לשמור דברים בבטן במשך הרבה זמן ואז באופן פתאומי להתפוצץ ולהתבטא בשליליות קיצונית, ביקורתית ומאשימה כלפי אנשים. אני מוצא שיש לזה קשר לשעות הרבות בקבוצה בהן התבקשנו לנהוג בשקט ולהמעיט את הדיבור שלנו למינימום ה"הכרחי": אולי ציפיתי מאנשים בחיי להתנהג באותו האופן השקט שבקבוצה והתאכזבתי מהפטפטנות וחוסר הקשב שלהם וגם התרגלתי לספוג דברים בשקט מבלי לתת ביטוי חיצוני לרגשות שליליים שבתוכי, רגשות שליליים לגיטימיים שרק אחרי הרבה מאוד זמן מאז שעזבתי את הקבוצה התחלתי לבטא באופן יותר מאוזן ומכבד מול אנשים איתם היו עולים לפעמים קונפליקטים רגשיים בהם הייתי לפעמים נפגע מבלי שהצד השני בהכרח היה מודע לכך – למדתי בהדרגה איך לתקשר את הפגיעות שלי מבלי לנסות לפגוע בחזרה כפי שהיה קורה בעבר.
אלמנט נוסף שמשותף לכתות רבות ולקבוצה שהשפיע על עולמי הרגשי היה המעברים החדים של איריס ממצב של חברה קרובה חייכנית ופתוחה שמרעיפה אהבה למצב של מורה קשוחה ומרוחקת שצריך לציית לה, ומכיוון שהייתי כל כך פתוח אליה בשיחותינו האישיות המעברים האלה ערערו אותי וכנראה השפיעו על ההתנהגות שלי במצבים אינטימיים ופתוחים עם אנשים אחרים בחיי. הסודיות שבקבוצה הייתה מבלבלת עבורי ויצרה מעין פיצול אישיות של חיים כפולים באופן שערער אותי וגרם אצלי לסגירות מול אנשים שמחוץ לקבוצה בכך שדברים מסוימים בעולמי הפנימי וחוויות מסוימות שעברתי הייתי מורגל לשתף רק בקבוצה, והיום אני מוצא ששיתוף בסיטואציות חברתיות ומשפחתיות באופן מלא ולא מסונן, שכולל גם את אותם נושאים "רוחניים" שהיו בקבוצה, יכול מאוד לחבר אותי לאנשים ולגרום להפרייה הדדית איתם באופן שלא התאפשר לי בעבר.
בקבוצה לא נאמר באופן מפורש שזו ה-דרך היחידה והנכונה אבל עצם ההשארות שלי בקבוצה ביטאה את האמונה הפנימית הזו, גם אם באופן לא מודע. להרגיש שאני ב"דרך הנכונה" ושכל האנשים שמחוץ לה הם לא חלק ממנה ולא יכולים להבין אותה הביא אותי בסופו של דבר לריחוק וביקורתיות שנכחו תמיד באופן "חלש ברקע" מול כל מי שלא בקבוצה, למרות התשובות הרבות ששמעתי בקבוצה על קבלת האחר באהבה ללא קשר לדרך בה הוא נמצא. לסיום, אני מאמין שהקבוצה תפסה אצלי מקום לא בריא של משפחה באופן שהביא אותי ברגעים הקשים, כשאיציק התאבד, להתנתק מהמשפחה האמיתית שלי לכמה שנים, למרות שלא קיבלתי שום הוראה מהקבוצה לאותו הניתוק ואיריס אף דירבנה אותי מעט לחזור לקשר עם המשפחה. לפעמים אני מרגיש חרטה וכעס על כל הזמן שביזבזתי בקבוצה ותוהה איך חיי היו נראים אחרת אם לא הייתי נכנס לקבוצה והאם אז הגורל של איציק אולי היה שונה…
ייתכן ואני נשמע כמאשים את הקבוצה בבעיות נפשיות שלא קשורות אליה בהן שלא טיפלתי כראוי ואני מתאים כמו כפפה לתיאור של גורדייף ב'חיפוש אחר המופלא' לחברי קבוצה שעזבו ומשנים את עמדתם ב180 מעלות אבל אני מרגיש שההשערות שהעליתי יכולות להעלות שאלות חשובות אצל אנשים הנמצאים בקבוצה רוחנית או חושבים להצטרף לאחת, שאלות שיכולות להביא למעשים שיגרמו לשינוי חיובי ולמניעת פגיעות בחייהם וכפי שכתבתי בתחילת מסמך זה – המטרה העיקרית שלי לכתיבה היא תהליך פנימי אגואיסטי נחוץ של התבוננות פנימית ושחרור מהעבר. אולי אנשים אחרים לא חוו את הקבוצה בצורה שאני חוויתי ולא נפגעו כמוני ואפשר לומר שהקבוצה היא לא לכל אחד ושאני אישית לא מתאים למסגרת כזאת אבל קשה לי להאמין שלמישהו באמת טוב בקבוצה תובענית שכזו ושההשפעות שלה יכולות להיות חיוביות, בהתחשב בשלל הסיוטים והתקפי החרדה שחוויתי בהקשר של הקבוצה לאחר שיצאתי ממנה ובסיפורים הקשים ששמעתי מחברים לשעבר, נזקים נפשיים עליהם יש למורים בקבוצה אחריות ישירה ותפקידם היה למנוע אותם. גם אם הקבוצה שלי הייתה נוקשה במיוחד ביחס לקבוצות גורדייף אחרות או מסורות אחרות אני מאמין שלשים את עצמך באופן קבוע ולאורך זמן ארוך במסגרת תחת כל מורה, אדיב ככל שיהיה, אליו אתה נושא עיניים וממנו אתה מבקש לקבל תשובות זה דבר לא בריא נפשית שמבטל דיאלוג פנימי חשוב וחקירה פנימית שעל כל אחד כדאי לעשות רק עם עצמו וללא התערבות גורם חיצוני.
אני זוכר מפגש אשאנז' ביום עבודה בו אחד הוותיקים בקבוצה שיתף שבקבוצה הוא יכול לשטוף שלושים כוסות בקלות ובבית הוא בקושי מצליח להביא את עצמו לשטוף שלוש כוסות, זה נאמר אז באווירה משועשעת בה כולם צחקו אבל היום אני רואה בזה משהו עצוב, כמה תלות יש בקבוצה לה הוא זקוק כדי להביא את עצמו לשטוף כלים, כמה המשמעת העצמית יכולה להפגע או לא להתפתח כראוי מתלות שכזו עד שאתה מאמין שללא הקבוצה אתה לא מסוגל לעשות כלום. קבוצה זה פתרון קל ומנחם יותר מאשר האתגר של יצירת מקום בטוח עם עצמי בחיים שמרגישים חסרי משמעות, זה קל לתת את התפקיד של בחירת ההשפעות והאתגרים להם אתה נותן את עצמך לאדם אחר בר סמכות, אבל האם אותו אדם יבחר את ההשפעות והאתגרים להם אתה באמת נחוץ כרגע? האם מישהו יכול לדעת את עולמך הפנימי ואת צרכיך האמיתיים חוץ ממך? באותו אופן שבלימודי מוזיקה נהוג מדי כמה זמן לעבור למורה אחר כדי לקבל שלל השפעות שונות התורמות להתפתחות התלמיד, כשלפעמים גם מתנסים בללמוד לבד ללא מורה, אני מאמין שכך נכון לעשות בכל תחום בחיים אחרת מגיעים תמיד לנקודה בה נתקעים.
פעם איריס סיפרה ביראת כבוד על וותיק ישיש בקבוצות בחו"ל שכבר בקושי תיפקד ועדיין במצבו כל מה שהוא רצה זה להיות בקבוצות ולעבוד. איריס רצתה להראות לנו איזו רצינות יש לאנשים בקבוצה גם לקראת סוף חייהם, רצינות שהיא לחצה עלינו לשאוף אליה, וגם הסיפור הזה נשמע לי היום מאוד עצוב, עצוב שאותו אדם לא העדיף להיות עם משפחתו ואהוביו בימיו האחרונים והיה עדיין כל כך תפוס בעבודת הקבוצה. הזמן שלנו מוגבל בחיים האלה ולבלות באופן קבוע שעות על גבי שעות עם קבוצה של אנשים שפועלים בקוד התנהגותי שהמורה קבע להם ושאתה לא מרגיש קירבה אמיתית אליהם צובע את החיים בגוון מסוים, אבל לחיים יכולים להיות עוד הרבה גוונים אחרים שאפשר לבחור ולערבב ביניהם. כמה חשוב זה לתת את הזמן לאנשים איתם אתה מרגיש חיבור אותנטי ולהתגבר באומץ על הקשיים ביחסים איתם, אנשים שבאמת איכפת לך מהם ולהם ממך, וכשאתה מעשיר את חייך בעוד ועוד חוויות ורגעים עם אותם האנשים הקרובים אליך אתה הולך ומתמלא בתחושה של שייכות ואושר!
יש למחשבה שלנו כוח ואנחנו יכולים ללמוד בעצמנו להשתמש בה לטובה, אפשר לתת לעצמנו להעריך קצת יותר את יכולתינו, אנחנו לא סתם רובוטים אוטומטיים ואין לשום קבוצה או דרך בעלות על השקט, על תחושה של הגוף או על ההתבוננות הפנימית, דברים אלה זמינים לכל אחד בכל זמן ומצב ולמדיטציה יש משמעות עמוקה יותר כאשר היא באה מצורך פנימי אמיתי ולא מכוח לחץ של מורה או קבוצה. והאם מי שלא יושב למדיטציה ישן? האם מי שחי בהדחקת כאביו ומונע על ידי דחף להשגת סיפוקים רגעיים הוא בהכרח ישן? איך יודעים מי ישן? האם הקבוצה היא השינה האמיתית? האם האיזון ההרמוני בין הרגש-שכל-גוף עליו גורדייף מדבר יכול להיות מושג רק באמצעות הדרך שלו? האם בני אדם לא פועלים באיזון בין כה וכה באופן טבעי מבלי לשאוף לכך באופן יזום? האם יש צורך בכלל לשאוף לאיזון המושלם כביכול הזה? האם איננו ראויים להחשב כ"בני אדם" ולא כמכונות אם איננו מאוזנים?
מי שמגיע לקבוצה מתוך רצון להתעורר כבר ככה מספיק ער ומי שישן ואולי באמת צריך קבוצה גם ככה מעולם לא ילך אליה.
לא חסרים אנשים שהגיעו להישגים גדולים ו"מופלאים" בחייהם, בין אם באמנות, מדע או תחומים אחרים, מבלי שהם בהכרח יתרגלו מדיטציה או ישאפו להתבוננות פנימית ותחושה של הגוף שלהם בכל רגע. בדרך כלל מגיעים אל הישגים גדולים על ידי צלילה מוחלטת בעשייה, כשאתה מקדיש את כל כולך למטרה שהצבת בה אתה נטמע, ואז אתה מתמלא בתחושת נתינה והגשמה עצמית, ברגש של "קדושה" והתמסרות שלא קשור בהכרח לשום גוף מאורגן, ולפעמים זה דורש ממך להיות כולך תפוס רק במחשבה, ברגש או בגוף למשך תקופה ארוכה כדי להשיג את התוצאה שאתה צריך, אולי באותה הזדהות מוחלטת נגדה גורדייף מטיף. אדם ער או ישן זו הגדרה בעייתית ואף אדם לא יכול לטעון על אחר מה מצבו הפנימי או הרוחני – הוא לא יכול לחוות את עולמו הפנימי של האחר. אולי להיות בקבוצה בה אומרים לך כל הזמן שאתה ישן גורם לכך שזה מה שתאמין ותהיה בסוף וההתעסקות האובססיבית, בין אם במודע או בתת מודע, בצורך להתעורר יכול לעוור, להטריף את הדעת, למנוע מאדם לקבל את עצמו כפי שהוא ולקטוע את הזרימה הטבעית והנכונה של מסלול החיים.
אבל אני לא באמת יודע…