לססיון הגעתי מצויד בכל החפצים הנדרשים וכמה כלי מטבח אשר רשמתי עליהם בטוש את שמי כפי שהמליצו, כדי לא להתבלבל עם כלים של אחרים. ירדתי עם הרכב לפרוק ציוד, מצד שמאל היה שטח מקורה ששימש כמטבח והיה צמוד לאולם סגור שמאחוריו הייתה פינת עישון ומצד ימין היה מתחם עבודה, מתחם לאוהלים ושטח גדול עם צילייה ומחצלות. מקדימה היה אזור פתוח למרחק עם הרבה עצי תאנה. קיבלו את פני והיה עוד זמן חופשי עד שכולם יגיעו ויתאספו אז לקחתי את הגיטרה שהבאתי והתחלתי לנגן לעצמי, אבל כעבור כמה דקות איריס פנתה אלי וביקשה שלא אנגן במהלך הססיון ואמרה שאולי בסיומו יהיה שימוש בגיטרה ושבנתיים אאחסן אותה באולם. בשנים ההן הגיטרה הייתה העוגן שלי והשריתה עלי בטחון כשאחזתי בה והיה לי קצת קשה להפרד ממנה, במיוחד כשאני לא יודע מה צפוי לקרות באותו השבוע ונמצא עם אנשים שלא קרובים אלי. לאט לאט כולם התאספו ומעבר לז'יל ואיריס וחברים מקבוצת ההכנה שלי, מקבוצת הבוגרים וחלק מהוותיקים, היו עוד כמה פרצופים שלא ראיתי קודם והיינו סך הכל כ20 עד 30 איש. איריס נתנה את לוח הזמנים לערב: הקמת אוהלי הבנים, סידור מגורי הבנות ששהו מחוץ למתחם והכנת ארוחת הערב וציינה שרק למחרת יתחיל הססיון בפועל. עד אז לא היה לי שום נסיון בלינת שטח באוהל אז החוויה הייתה חדשה ומלהיבה עבורי.
בכל יום היו פעילויות קצת שונות ולרוב נאמר לנו כל פעם רק הדבר הבא בתכנית מבלי לדעת מה לוח הזמנים להמשך היום. לאחר כיומיים דברים מסוימים נראו יחסית קבועים וסדר מסוים הלך והתבהר: בסביבות השעה 06:00 הגברים קמו להכין מראש את ארוחת הבוקר ודאגו לכסות הכל טוב מפני חתולים וחיות אחרות. בשעה 07:00 הבנות הגיעו יחד עם ז'יל ואיריס ונפגשנו כולם באולם לתרגיל הישיבה, מסודרים בשורות, כשבצד אחד הנשים ובצד האחר הגברים וממול כמה וותיקים עם ז'יל ואיריס במרכזם. לאחר סיום התרגיל יצאנו לארוחת הבוקר במשטח המחצלות בו התקיימו כל הארוחות שבהן ישבנו על כריות במעגל למעט ז'יל, שכמו במפגשים שהיו במהלך השנה תמיד ישב על כסא עץ נמוך, ורק לאחר שכולם היו ישובים בשקט וז'יל הרים את צלחתו וברך ב-"Bon Appetit", היינו מתחילים לאכול. במשך כל הארוחות והמפגשים בססיון התבקשנו להישאר ישובים זקופים ולהישאר בשקט ללא שיחות פרטיות אחד עם השני ומי שעבר על כללים אלה איריס הייתה מעירה לו. הייתי רגיל לאכול מהר ובתאוותנות אבל בססיון התאמתי את עצמי אל השאר בקצב אכילה איטי יותר כדי לא לבלוט ולמשוך תשומת לב. האכילה בישיבה זקופה על כרית וללא שולחן, כשהצלחת מונחת לרגליי או מוחזקת באוויר, הייתה קשה עבורי, ובכל פעם שהרמתי יד מהצלחת להכניס אוכל לפה היד רעדה קלות מאי הנוחות והמבוכה בהרגשה שבכל מקום מסביבי יש עיניים שבוחנות כל ביס שלי. בארוחות הבוקר הוגשו שלל לחמים, ירקות, ממרחים והיה אפשר לאכול ככל שרוצים, בניגוד לארוחות הצהריים והערב בהן הוגשו מנות קטנות ללא תוספות שהלכו והצטמצמו בנפחן במהלך הימים. כשכולם סיימו לאכול את ארוחת הבוקר איריס הייתה שואלת כמה אנשים איך ישנו בלילה, איך הם מתמודדים עם התנאים והאוכל, מעין שיחות חולין אישיות מול כולם בהן הייתה חייכנית במיוחד והשרתה אווירה קצת ילדותית, כאילו היא גננת שלנו. אחר כך השרביט היה מועבר לאחראי על חלוקת העבודות שהיה אז גורי, מומחה לצמחי מרפא מקבוצת הוותיקים שהיה גם אחראי על מתן עזרה רפואית למי שצריך. הוא היה אומר לכל אחד היכן הוא עובד באותו היום ושואל אם זה מתאים לו או אם מעדיף לשנות עבודה ונותן סקירה כללית לגבי התקדמות הפרויקטים והיעדים הנדרשים בהם. לאחר שגורי סיים הוקרא הנושא היומי – טקסט קצר וכיוון בצורת התרגיל הקטן השבועי שהיינו מקבלים במהלך השנה, ובהמשך דף בו רשום הנושא היה נתלה במקום קבוע והונחינו לגשת מדי פעם ולקרוא אותו שוב במהלך היום. בסוף כל הארוחות התבקשנו כולם ביחד לפנות את הכלים, לשטוף, לייבש במגבות ולסדרם במטבח. זה היה חלק שאהבתי במיוחד, האינטראקציה הקשובה והדינאמית בין כולנו שהצטופפנו יחד במטבח ואיך שכל אחד מצא את מקומו במערך מבלי צורך לדבר ומהר מאוד כל הכלים היו מיובשים ומסודרים – שיתוף פעולה אנושי הרמוני ושקט באופן שלא נתקלתי בו עד אז בחיי. אז ניגשנו אל עבודות היום.
בכל מתחם עבודה היה מנהל אחראי שהעביר את פרטי משימות היום, חילק תפקידים, הסביר לכל אחד את אופן עבודתו, פיקח על ההתקדמות של הפרויקטים וענה על שאלות.
מתחם העבודה בחוץ היה מוקדש לנגרות ובו הכנו שרפרפי מדיטציה ומגשים מעץ ומנורות מקני במבוק ובעבודות אלה היו כרוכים מדידה, חיתוך, שיוף וצביעה.
במתחם המטבח הוכנו ארוחות הצהריים והערב וגם הפסקות השתייה הקצרות בבוקר המאוחר ואחה"צ שכללו תה שחור, תה צמחים, קפה שחור ומים צוננים, ולפעמים לווו גם בעוגיות או פרי.
באולם היה מתחם תפירה והכנת כריות המדיטציה והעבודה בו כללה מדידה וחיתוך בדים, הכנת בדים לכריות ולמנורות הבמבוק במכונות תפירה, הפרדת כותנה ודחיסתה לכריות ותפירה ידנית לסגירה. איריס הייתה ניגשת לפעמים אל מי שעבד בהפרדת הכותנה ואומרת לו שבעבודה המונוטונית הזאת אפשר בקלות לחלום בהקיץ ויש לשים לב לזה. במהלך הססיון נאמר לנו שהכריות שאנחנו מכינים נמכרות גם לקהל הרחב.
הייתה גם מטלה קצרה של ניקוי חדר השירותים וטיאטוא כללי שכל יום מישהו אחר קיבל, בנוסף לשאר העבודות.
מי שאהב עבודה מסוימת יכל להמשיך איתה יומיים ברצף אבל לאחר מכן התבקש לעבור לעבודה אחרת כדי לא להתקבע על משהו אחד ולהתנסות גם בעבודות שאולי מרגישות לו פחות טבעיות. עבורי כל העבודות היו חדשות ומאתגרות מכיוון שבשנות העשרה ביליתי את רוב זמני ברביצה מול המסך בצפייה בטלוויזיה ובמשחקי וידאו ומחשב ובהמשך שקעתי בגיטרה ולא היה לי שום נסיון במשהו אחר מעבר לזה. הייתי מאוד חסר בטחון אבל הבנתי שזה חלק חשוב מהלימוד, ההתמודדות מול האגו שאוהב את המוכר והקבוע, כי כבר קראתי על צורת הלימוד הזאת ב'חיפוש אחר המופלא' והרגשתי שבאתגור הזה אני נוגע ישירות במהות הדרך של גורדייף. במהלך העבודות התבקשנו לשמור על השקט – לא לקיים שיחות חולין, לצמצם את התקשורת למינימום הנדרש וגם שימוש בטלפון סלולרי היה אסור למעט מקרים דחופים או בהפסקות ואז היה צריך ללכת מעט הרחק מהמתחם כדי לא להפריע. מחוץ לאולם היה תלוי גונג קטן שהיו מקישים בו לקרוא לכולם להתאספויות. בהפסקות השתייה היו עושים גונג אחד לציון ההפסקה ובארוחות הצהריים והערב היו שלושה: ראשון כדי להתחיל לסדר את עמדות העבודה ולהתארגן לסיום, שני כדי לעזוב את עמדות העבודה וללכת לעזור בהגשת האוכל ושלישי כשכל המנות הוגשו וכולם ישובים. בפועל כמעט אף פעם לא כולם היו ישובים בגונג השלישי ותמיד איריס הייתה מביעה אי שביעות רצון גדולה מכך ומדגישה שהעמידה בזמנים חשובה מאוד. בארוחות הצהריים והערב איריס הייתה שואלת את ז'יל מה דעתו על האוכל והוא היה עונה בדרך כלל שהוא טוב – "C'est Bon". בסוף הארוחות היו מגישים קפה שחור, תה שחור ותה צמחים מקנקנים שעמדו על מגש כסף רחב בלב המעגל. באחת הארוחות הראשונות ניגשתי אל מרכז המעגל ומזגתי לעצמי כוס משקה חם ואז איריס אמרה לי שלא מוזגים לעצמנו אלא רק בעלי תפקיד המזיגה מגישים לכולם את המשקאות החמים. הרגשתי נבוך שעברתי על אחד החוקים בהיותי במרכז המעגל וכשכל העיניים מופנות אלי.
בסוף ארוחת הצהריים, בזמן הקפה והתה, ז'יל היה מספר לבקשת איריס סיפור מהעבר שלו בעבודה בקבוצות או סיפור על גורדייף ששמע מתלמידיו והסיפורים, בשילוב האופן התיאטרלי בו הציג אותם, מאוד הצחיקו אותנו והוא היה צוחק איתנו. איריס גם הזמינה אותנו לשאול את ז'יל שאלות כלליות וקלילות יותר על חייו האישים או בכלל ואם הייתה עולה שאלה "רצינית" מדי איריס הייתה אומרת לשמור אותה למפגש בערב. בשיחות צהריים אלה למדתי שז'יל עבד בחייו בתחום האלקטרוניקה והצטרף לקבוצות כמה שנים לאחר פטירתו של גורדייף ולא פגש אותו בעצמו. באותו הזמן שלאחר ארוחת הצהריים איריס גם שאלה אותנו, הצעירים, איך הגענו לקבוצה וכשהגיע תורי סיפרתי לכולם איך נחשפתי לספרים של גורדייף ואיך הגעתי בחיפוש מקרי באינטרנט אל האתר של הקבוצה וכשסיפרתי שאיריס התכתבה איתי בשם הבדוי נטאשה גורי התבדח ואמר שגם הוא היה רוצה להצטרף לקבוצה אם מישהי בשם הזה הייתה עונה לו. לאחר ארוחת הצהריים הייתה הפסקת מנוחה של כשלוש שעות שבמהלכה הבנות, עם איריס וז'יל, היו עוזבות את המתחם אל מגוריהן בקרבת מקום ואנו הגברים יכולנו לרבוץ ולנמנם באולם או באזור המחצלות בחוץ. חל איסור על צריכת מזון לבד מחוץ לזמן הארוחות ובהפסקות הצהריים היו ישיבות ספונטניות עם סיגריות וקפה בהן פטפטנו והכרנו קצת אחד את השני. אחר הצהריים התאספנו שוב באולם לתרגיל הישיבה ולאחריו חזרנו לעבודות היום שהתחלנו בבוקר ובימים מסוימים הייתה גם הקראת טקסט או פעילות אומנותית משותפת לכולם. באחת מפעילויות אלה הלכנו קצת אל תוך הטבע והוותיקה האחראית על פעילויות האומנות נתנה לנו דפים וצבעים ואמרה לנו לצייר את הנוף, ובפעם אחרת היא הביאה לנו מגוון אביזרים להכנת בובות יד והנחתה אותנו לנסות ולהרכיב בובה משלנו. העיסוק האומנותי בפורום קבוצתי, בשילוב התשישות הגוברת מהתנאים הקשים, גרם לי להרגיש שאני קצת חוזר להיות ילד בגן והיה בזה משהו משחרר.
לאחר עבודות אחר הצהריים והפסקת השתייה הקצרה הגיעו שוב שלושת הגונגים וארוחת הערב ולאחריה נכנסנו לאולם למפגש שאלות-תשובות, שבמהלך הססיון למדתי שמכנים אשאנז' – "EXCHANGE" בצרפתית. המפגשים שבססיון התנהלו באופן זהה לאלה שהיו במהלך השנה, כשז'יל הוא המשיב וכולנו יושבים במעגל גדול, אך לא הוגבלנו בזמן ובשל כמות האנשים הגדולה והצורך של רובם לדבר המפגשים התארכו עד מאוחר בלילה ובכל יום היה קשה יותר ויותר להישאר ער וישוב זקוף עד סופם. מעבר לנושאים הרגילים עלו במפגשים גם שאלות על משמעות התנאים של הססיון – שעות השינה המעטות, נפח מנות האוכל שהלך והצטמטם מיום ליום ושעות רבות של עבודה פיזית, וז'יל דיבר על כך שהתנאים נועדו לעייף את האגו שבתוכנו כדי שנוכל לקבל "מזון" מסוג אחר. אחד המפגשים הוקדש למספר עמודים מהספר 'חיפוש אחר המופלא' שהתבקשנו לקרוא במהלך הפסקת הצהריים ולהכין שאלות על הנושאים שבהם. מדי פעם גם מישהו מהוותיקים שיתף חוויה או שאלה ובהתחלה הופתעתי כי זה לא היה קורה במהלך השנה והיה מעניין לשמוע מה ז'יל עונה לו. בחלק מהימים ז'יל השמיע לנו בסוף המפגש מוזיקה מסורתית הודית או ממקום אחר במזרח ולבסוף סידרנו את הכריות לתרגיל הבוקר למחרת והתפזרנו ללכת לישון. המוזיקה שהשמיע הייתה מבוססת על אלתורים וריגשה אותי במיוחד והייתי עוצם את עיניי ומתמסר להאזנה באפיסת כוחות מעוד יום מתיש.
כמה ימים אל תוך הססיון אחת הוותיקות הודיעה בסיום ארוחת הבוקר שאנחנו מתבקשים להגיע אליה במהלך היום על מנת לתת את התשלום על הססיון – השקלים והיורואים. בישיבה איתה היא שאלה איך אני מרגיש לגבי התשלום, אם היה לי קשה להשיג את הסכום המבוקש ודיברה על המשמעות של התשלום בדומה לאופן שגורדייף כתב בספריו: שעל האדם לשלם על מנת להעריך את מה שהוא מקבל. על התשלום בססיון לא קיבלנו קבלה ונאמר לנו שהתשלום בשקלים הוא על אוכל והוצאות כלליות בססיון והתשלום ביורואים מועבר ישירות לז'יל ומשומש ל"שימור העבודה" במרכז הקבוצות שבפריז. "העבודה" היה הכינוי בו השתמשו בקבוצה לדרך של גורדייף – העבודה הפנימית.
בימים הראשונים של הססיון לנו, קבוצת ההכנה/הצעירים, עדיין לא התקיימה כיתת תנועות אבל נערכו כיתות בהן השתתפו רק הבוגרים והוותיקים יחדיו וכשהם היו בכיתות אנחנו המשכנו בעבודות היום והתבקשנו שלא להתקרב לאולם או להציץ פנימה מהחלונות. לכיתות היה מגיע פסנתרן שלא השתתף איתנו בססיון ושמענו את נגינתו בוקעת מהאולם. רק ביום הרביעי לססיון הייתה לנו כיתת הכנה ראשונה לתנועות. התבקשנו להגיע לכיתה עם נעלי התנועות ולבושים בבגדים המתאימים: הגברים במכנסיים וחולצות ארוכים והנשים בטוניקות ארוכות, וכולם בצבעים חלקים. נכנסנו לאולם, איריס בדקה את הנעליים שהבאנו ולחלק אמרה שהנעליים לא מתאימות וזירזה בלחץ שילכו לבקש נעליים ממישהו. כשכולם היו מוכנים, ז'יל ואיריס סידרו אותנו בשתי שורות מרווחים אחד מהשני ונתנו את ההנחיות הבסיסיות: לעמוד זקוף כשכפות הרגליים צמודות ופונות ישר, לחוש את הגב, לשים את המבט מופנה קדימה מבלי להתמקד בשום דבר מסוים ולנוע יחד עם ז'יל שהיה מולנו ולחקות את תנועותיו. לכיתה שלנו לא הגיע הפסנתרן שניגן לכיתות הבוגרים והוותיקים ולהפתעתי איריס תפסה את עמדת הפסנתר. כשהתחלנו לנוע ואיריס ניגנה את הצלילים הראשונים של הכיתה דמעות זלגו מעיניי מרוב התרגשות, הלא זה היה הרגע לו חיכיתי שנה שלמה והסיבה שבגללה באתי לקבוצה, להתנסות באופן ישיר באותן תנועות מסתוריות שגורדייף יצר שרק דרכן ניתן להבין את רעיונותיו כמו חוק האוקטבה, זה שתפס את עיניי לראשונה. אף פעם לא אהבתי לרקוד אז גם חוויית התנועה לצלילי מוזיקה כשלעצמה הייתה חדשה ועוצמתית עבורי ובמיוחד עם עוד אנשים שזזים איתי ואני איתם בתיאום. רוב התנועות התבססו על צעידה קבועה במקום, לצדדים, אחורה וקדימה ובשילוב סיבובים, בתיאום עם קצב הפסנתר. לצעידה התווספו תנוחות משתנות עם הזרועות שנעו יחדיו באופן זהה או כל אחת לכיוון אחר בזוויות ישרות: פרוסות קדימה, למעלה, ולצדדים ובחלק הייתה שבירת זוית נוספת במרפק. מדי פעם עצרו אותנו על תנוחה מסוימת ואיריס הייתה עוברת בינינו ומתקנת אחד אחד את תנוחתו וחוזרת ומדגישה ליישר את כפות הידיים עד קצות האצבעות. עד סוף הססיון הייתה לנו בכל ביום כיתה שארכה כשעה. באחד הלילות היה לי חלום מופשט על התנועות ובו הייתה דמות דרוויש המורכבת מקרני אור צבעוניות: הדרוויש היה באמצע תנועה וחשתי שאני בו זמנית גם מסתכל עליו מבחוץ וגם בעצמי הדרוויש והחלום נצרב לי חזק בתודעה.
במהלך השבוע התרשמתי מאוד מז'יל ואיריס והשתתפות שלהם בכל הפעילויות, לרבות העבודות השונות. ז'יל הפתיע אותי באנרגיה הגבוהה שהייתה לו יחסית לאדם בגילו, איך שעבד איתנו בחום בחוץ במתחם הנגרות וזז בקלילות בכיתת התנועות, איך שנשאר עירני במפגשי הערב שנמשכו אל תוך הלילה, ובאופן כללי היה נראה שהתנאים הקשים של הססיון בהם לקח חלק בדיוק כמונו, כולל כמויות האוכל המצומצמות שבארוחות הצהריים והערב, לא עייפו אותו כמו שעייפו את כולנו. איריס הייתה בצום נוקשה יותר מאיתנו, היא אכלה כל יום רק ביצה קשה ותפוז, נמנעה מלשתות איתנו תה וקפה והגבילה עצמה לשקיקי תה אדום שהביאה איתה. היא מדי פעם הייתה לוקחת מישהו הצידה לשיחה אישית קצרה וכשדיברה איתי הדאגה והאכפתיות שלה נגעו לליבי. הימים עברו, העייפות, הרעב, החום הכבד של שיא הקיץ והתשישות בשרירים הלכו וגברו, ביחד עם תחושת הצפה של חוויות חזקות שלא היה ניתן לנוח ולעכל אותן והתקרבנו אל סוף שבוע הססיון. במהלך השבוע נוכחתי מול הכוח של הקבוצה שגרם לי לתפקד ולעבוד במצב פיזי קשה, שבמקרה והייתי בו לבדי הייתי מוותר מהר ויושב לנוח ממזמן, וראיתי בזה סוג של אותו "מאמץ העל" באוקטבת ההתפתחות עליו גורדייף דיבר.
באחד הימים האחרונים הרגשתי שאני מתפרק נפשית ופיזית והתרחקתי קצת להתבודד, בהיתי בנוף עצי התאנה הפרוש קדימה ובכיתי. אני לא יודע אם היה זה בכי של עצב או שמחה או סיבה אחרת, רק זכורה לי תחושת ההתפרקות הכללית שחשבתי אז שאולי אפשר לפרש אותה בשפת גורדייף כהתפרקות האגו החושפת את המהות שמתחת.
ביומיים האחרונים איריס הזמינה את מי שרוצה לבוא לשיחה אישית איתה ועם ז'יל בה הייתה אווירה יותר אינטימית וחברית והדיבור היה יותר חופשי ונגע בנושאים אישיים. לקראת סוף הססיון כולנו עשינו מאמץ להגביר את קצב העבודה כדי להביא את כל הפרויקטים לסיום והתברר שבערב האחרון מתוכננת סעודה חגיגית. ביום הסעודה החגיגית איריס ניגשה אלי ואמרה שנהוג להכין לערב האחרון של הססיון הצגה קומית קצרה ושמי שזה הססיון הראשון שלו בדרך כלל לא משתתף בה אבל מכיוון שאני מנגן והבאתי גיטרה אז אצטרף אל קבוצת הבוגרים בהכנת ההצגה כדי לספק להם מוזיקת רקע. מבין האלתורים האווירתיים שחיפשתי על הגיטרה בזמן העבודה על ההצגה הייתה מנגינה קצרה, פשוטה ושמחה שעלתה מתוכי וזכורה לי עד היום.
לאחר האשאנז' האחרון שהתקיים מוקדם יותר מהרגיל איריס נתנה את ההוראות להכנת הסעודה החגיגית: הבנים אחראים על המטבח והגשת המנות והבנות אחראיות על קישוט אזור הארוחה בחוץ ואסור להן להיכנס לשטח המטבח. בעניין הפרדת הנשים מהגברים היה מעניין לראות זוג, האשה מהקבוצה שלי והגבר מקבוצת הבוגרים, שבמהלך הססיון היה נראה שכמעט ולא החליפו מילה או נגעו זו בזה וחוסר התקשורת והקרירות ביניהם נראו לי מאוד מוזרים, למרות שהבנתי שהניתוק הזה נחוץ בשביל התהליך, ורק בערב האחרון בהכנות לחגיגה הם החליפו מגע ומילה חטופים.
במשך למעלה משעה אנו הגברים עמלנו במטבח על עריכה חגיגית של הסכו"ם עם עטורי חוטי קש ועלים ועל הכנת המנות, שנראו הרבה יותר גדולות מארוחות השבוע החולף, והבנות עמלו על קישוט שטח הסעודה בבדים צבעוניים, פרחים וקישוטים אחרים. כשהתקרבנו לסיום ההכנות הלכנו להחליף לבגדים חגיגיים וגורי אמר לי ללכת להתגלח שאראה יפה והביא לי סכין גילוח כי לא היה לי. הזמן הגיע והתבקשנו כולנו לבוא ולשבת בסדר של בן-בת-בן-בת. שטח הארוחה עבר מהפך על ידי הבנות עם הקישוטים ובנוסף גם עם מנורות הבמבוק והמגשים עליהם עבדנו במהלך השבוע ובשילוב הבגדים החגיגיים של כולם היה זה מחזה מרשים. ז'יל פתח בכמה מילים ואמר שבמהלך השבוע דרשנו הרבה מהגוף שלנו ועכשיו הגיע הזמן לתת לו חזרה ושמשמעות הסעודה החגיגית היא לאפשר מעבר הדרגתי ועדין משבוע הססיון בחזרה אל החיים הרגילים. איריס נתנה את האות ואנו הגברים התחלנו במלאכת הגשת המנה הראשונה והנשארות בשטח הסעודה ניהלו להן תוך כדי 'שיחות בנות' עם איריס וציחקקו להן. המנות הוגשו, כולם התיישבו ולפני שהתחלנו לאכול איריס הסבירה את נושא השתייה בארוחה:
בידי שני ותיקים היושבים זה מול זה במעגל יש בקבוקי וודקה והם מוזגים ליושבים, כל אחד לחצי המעגל עליו הוא אחראי ואחד לשני. מי שנגמר לו המשקה מרים את כוסיתו מעלה והמוזג ממלא אותה, מלבד חברי הקבוצה הצעירה שצריכים להסתפק רק בכוסית אחת לאורך כל הערב ולקצוב אותה בלגימות מזעריות. התחלנו לאכול ולאורך כל הארוחה היו "טוסטים": הרמות כוסית ספונטניות של כל היושבים עם ההגבלה שאסור לשאת טוסטים אישיים, כלומר על בנאדם מסוים, אלא רק טוסטים כלליים. אני ואחת מקבוצתי שישבה לידי התבלבלנו וחשבנו שהטוסטים המדוברים הם הצנימים שהיו במנה הראשונה ונתנו בהם ביס במקום להרים כוסית וכשאיריס קלטה את זה והעירה לנו שנינו צחקנו. הסעודה נמשכה עם שלל מנות גדולות ומושקעות שאכילתן הופסקה ללא הרף על ידי עוד ועוד טוסטים ומזיגת כוסיות מתרוקנות (גם של חלק מהצעירים שלא הצליחו לשמור על הקצבת כוסית אחת לכל הארוחה) והאווירה הלכה והשתחררה עם האוכל הטוב, האלכוהול בדם, והסיפורים המצחיקים של ז'יל ובינהם סיפור טיפוסיי האידיוטים של גורדייף על אידיוט "מרובע", אידיוט "זיג-זג" וכדומה. באווירה המשוחררת החלו לפעמים שיחות אישיות בין היושבים אבל איריס עדיין שמרה על המשמעת והפסיקה אותן. בהמשך הועלתה ההצגה מול כולם בליווי נגינתי, אכלנו קינוח עם משקאות חמים ובסוף רקדנו כולנו יחד, כשאיריס משולהבת וצוהלת ומושכת בכוח עם חיוך גדול ועיניים נוצצות גם את הסרבנים העיקשים לקום ולרקוד איתה. סיימנו את הערב מאוחר מאוד בלילה והלכנו לישון שבעים ושיכורים.
למחרת התאספנו בשעת בוקר מאוחרת לתרגיל וארוחת בוקר שלאחריה הוסבר מהלך היום האחרון: סידור ואיסוף כל החפצים שהבאנו, אריזת האוהלים והציוד האישי וניקוי כללי של המתחם ואיריס הדגישה שחשוב להישאר שקטים גם ביום הזה ולא להתפזר לגמרי. לאחר שהמקום נוקה לחלוטין מעקבותינו התאספנו לכמה מילים אחרונות מז'יל. הוא אמר לנו להיות אדיבים אל עצמנו ואל הגוף שלנו בתקופה הקרובה וייעץ לנו לחשוב על הרגל קטן שיש לנו בחיים, כמו למשל לקרוא עיתון בבוקר, ולנסות להמנע ממנו בכמה שבועות הקרובים. איריס אמרה לנו להישאר בשקט כשאנחנו חוזרים הביתה ולא לדבר על מה שעברנו בשבוע הזה, נתנה את תאריך מפגש תחילת השנה, נפרדנו לשלום והלכנו כל אחד לדרכו. זכורה לי במיוחד הפרידה מגורי שהדאגה והאכפתיות שלו במהלך השבוע נגעו בי והרגיש שהוא היה בשבילי מעין דמות אב, נתתי לו חיבוק גדול וחזק שנראה שקצת הפתיע אותו. כשעזבתי את המתחם ברכב עמוס בציוד שלי ושל מי שהצטרף אלי לטרמפ חלפתי על פני איריס וז'יל שאמר בהומור שמי שיראה את הרכב שלי יחשוב על ההתנתקות (תהליך ההתנתקות בהתנחלויות שהיה באותו הקיץ), בעוד שבעצם אנחנו חוזרים מתהליך של התחברות.
מהססיון באתי אל בית אמי תשוש ושרוי בתחושת אופוריה, מחוייך עם עיניים בוהקות, עמוס בחוויות ורשמים אותם אסור היה לי לשתף עם איש ושהייתי צריך לעכל לבד עם עצמי, וכל מה שאמרתי לאחרים על השבוע זה ש"היה טוב". בחודש הפסקת הפעילות בין הססיון למפגש תחילת השנה התאוששתי והתרגלתי לאט בחזרה לחיים הרגילים. הניגודיות בין העולם שבחוץ לבין העולם שהתקיים בססיון צרמה לי – בססיון כולם היו קשובים אחד לשני ונהגו בשקט מופתי ואילו בעולם בחוץ האנשים התנהגו בפראות רועשת חסרת קשב לאחר. התגעגעתי לקבוצה…