לאחר שעזבתי את הקבוצה היו לי לפעמים חלומות רעים בהם הופיעו חברי קבוצה כשהם עוסקים באיזו פעילות או הולכים לכיוון מסוים ובחלומות הרגשתי שמופעל עלי לחץ להצטרף אליהם ונלחמתי להישאר נפרד מהם. הייתי מאוד מאוכזב מאיך שאיריס דיברה אלי באותה השיחה האחרונה בססיון הוותיקים וניפוץ האמון המלא שנתתי בה היה עבורי חוויה מטלטלת לאחר שנים שהייתי לגמרי פתוח איתה ונתתי לה להיכנס לי מתחת לעור בשיחות אישיות בהן שיתפתי אותה בכל צד של חיי, וחשבתי שאם רק הייתה נותנת לי לעזוב בצורה מכובדת יותר אולי עוד היה נשאר לי כבוד אליה. בנוסף להוראת גיטרה והופעות בתשלום שהיו לי מדי פעם התחלתי לעבוד כקופאי במוזיאון לאמנות שם היה לי הרבה זמן פנוי שניצלתי לציור רישומי עט פרועים וכתיבת טקסטים אסוציאטיביים על גבי החלק האחורי הריק של כרטיסי המוזיאון שהמבקרים היו משאירים על הדלפק שלי. התחלתי לקנות בעצמי קנביס שעישנתי בתדירות הולכת וגוברת מתוך צורך בהתפרקות וחגיגת החופש שלי מתחושת הכלא שנשאתי על גבי במשך שנים בקבוצה, והסתרתי את השימוש מבת הזוג שלי איתה הקשר הלך והתרועע ובסוף הסתיים לאחר שהיינו יחד כתשעה חודשים. התחלתי לנהל יומן אישי בו תיעדתי בתדירות משתנה חוויות משמעותיות שאני עובר ודיאלוגים פנימיים שהעסיקו אותי ופרקתי בכתיבה תסכולים וכעסים. מאז שעזבתי את הקבוצה אף אחד מהחברים בה לא יצר איתי קשר וגם אני לא איתם, כולל איריס. כשהגיע שוב אוגוסט, החודש בו היה מתקיים הססיון, כתבתי הרבה במיוחד ביומן ובאחת הפעמים הזכרתי את הקבוצה:
05 אוגוסט 2014
"עכשיו אוגוסט, בטח קבוצת הגורדייף שעזבתי מלפני שנה עורכת כעת את הפולחן השנתי שלה באותה חווה ארורה ומקוללת עם ז'יל התרח הזקן שבקושי יודע את שמות חברי הקבוצה. אני שונא אותם, בעיקר את איריס. מרגיש שניצלו אותי, שעשו לי MIND FUCK רציני, שקרעו אותי. לא אשכח איך כל קיץ בססיונים המקוללים האלה אחרי ששבוע הרעיבו, העבידו ועייפו אותנו אני פשוט נשברתי וברחתי ברחבי החווה למצוא מקום ולהקרע בדמעות – הרגשתי שרוצחים אותי מבפנים שם, בשביל פאקינג הארה או חרא אחר שימציאו. כולם שם מזויפים ואני שונא אותם ומרחם עליהם באותה המידה."
באותו החודש נזכרתי בקטע מאותן ההקלטות המאולתרות שעשיתי כמה שנים קודם לכן בזמן שעוד הייתי בקבוצה, קטע סאטירי של סדנת דמיון מודרך בו אני מנגן בגיטרה אקורדים מרגיעים ומדבר בגוון קול נשי רך:
"שבו לכם אחורה, אח איזה יום קשה עברתם… הרגישו איך אישוניכם נופלים בכבדות, בכבדות… הרפו את כל שריריכם… דמיינו לכם שאתם יושבים ביער ליד מפל… מפל, המים ניתזים להם בקלילות על פני אגם מקסים מקסים, ועצים והרבה עלים מתעופפים להם והשמש מחממת את גופכם כן, השמש… וציפורים מצייצות להן, מעת לעת אחת מחרבנת על האף שלכם אבל זה לא מפריע לכם, אתם רגועים עם כל זה. כן השמיים כל כך כחולים, מסביבכם שלל אגסים אותם אתם אוכלים, באחד מהם יש תולעת, אבל זה לא מפריע לכם. למה כי האדמה כל כך רכה פה אתם דוחפים את אצבעות רגליכם את בהונותיכם לתוך האדמה הרכה והחמימה הזאת. אין מקום בו הייתם רוצים להיות יותר כרגע לא אין מקום בו הייתם יותר שמחים להיות כרגע, לא. שומדבר אינכם זקוקים לו כרגע, כל צרכיכם קיימים כאן. מדי פעם יעבור איזה שועל יער וינגוס לכם באצבע והיא תדמם החוצה אבל זה לא יפריע לכם אתם במקום הרגוע, כן כן, במקום הרגוע.
***(שינוי גוון קול ל"משתתף בסדנא" שקורא בבכי): למה באתי לדמיון מודרך למה באתי לדמיון מודרך?! זה בכלל לא כיף, למה באתי…
***(ה"מדריכה" עונה): שתוק משה, אם אתה לא רוצה את זה – צא מכאן מיד!"
זה היה נשמע לי כמו בדיחה מוצלחת על ההדרכות מדיטציה של איריס והחלטתי לשלוח לה ולשאר חברי הקבוצה את הקטע באי-מייל, רציתי לקבל איזשהו יחס אחרי שנה של נתק מוחלט. כמעט אף אחד לא הגיב ולאחר כמה שבועות התחלתי התכתבות כעוסה מול איריס:
11 אוגוסט 2014
נושא אי-מייל: קלטת הרגעה מספר אחת
אני:
נא לעמעם אורות
הוקלט לפני מספר שנים
***(קובץ שמע מצורף)
01-03 ספטמבר 2014
אני:
אני מניח שלא אהבת?
איריס:
שלום אורי
טוב לשמוע ממך
האמת שלא ממש הבנתי כי הצליל לא היה ברור… תשלח לי שוב?
מה שלומך???
אני:
אולי עם אזניות יהיה יותר ברור
***(קובץ שמע מצורף שוב)
איריס:
לי זה נשמע די מלחיץ…
לא ממש מרגיע….
זה רציני?
אני:
חוש הומור…
זה הוקלט במאולתר לפני מספר שנים על הטייפ מקליט שהבאת לי בזמנו
איריס:
אה… אוקי.. אז אכן זה מצחיק…
מה שלומך?
אני:
מרגיש כמו זאב הערבה של הרמן הסה, אם יצא לך לקרוא
איריס:
אחד הספרים שהכי אהבתי בצעירותי.
איתו התחלתי את החיפוש שלי.
אם זאב הערבה רוצה לחלוק איתי חומוס… אשמח
אני:
לא נראה לי
איריס:
אוקי. זאבים לא אוהבים חומוס.. או איריסים ;-(
היית רוצה לעבוד בימי חמישי בלנגן לנו בתשלום?
אני מחפשת מישהו מאמצע אוקטובר
ימי חמישי בנתיים במתנ"ס בהמשך אולי בתא. מצאתי מישהו שמאלתר טוב אבל בכלל לא קורא תוים..
יכול להתאים לך?
וגם אני מחפשת פסנתר חשמלי שיכול להתאים לנגינה בתנועות. האם אתה מכיר דגם שמתאים?
בתודה מראש
אני:
איריס, אין לי רצון לעזור לכם.
אני רוצה גם לבטא את האכזבה שלי מהדרך שבה ניהלת את ה"פרידה" ממני במהלך הססיון לפני כשנה.
אני באתי לנגן רק מתוך רצון טוב ובגלל שהתחננת בפניי וזה היה לי קשה ולא רציתי את זה.
אבל את השכלת ליידע את כל חברי הקבוצה שאני עומד לעזוב, דבר שלפי נסיוני בדרך כלל קורה רק אחרי שחבר כבר עזב.
ובכן הייתי צריך להתמודד לפני כל כיתה עם "שיחות" מאולצות עם חברי הקבוצה ולענות לשאלות מתקיפות כגון "למה אתה עוזב?? מי ינגן לנו???" וכו וכו.
את יכולה להגיד שזה בגלל שאיכפת להם ממני. אני יכול להגיד שזו מניפולציה רגשית שלא היתה נחוצה ולא תרמה לי אלא רק עשתה נזק והרגשה רעה שכבר ככה היתה עלי בחווה הארורה הזו.
וכך גם הנסיונות שלך לשכנע אותי שבקבוצה טוב בשבילי ושזו רק "תקופה". את לא יודעת באמת מה עובר עלי, אף אחד לא יודע, ואי אפשר לבאר הכל במילים. אני רק ידעתי (ועדיין יודע) שמקומי לא איתכם.
כמובן שבמקרה שלי לא הייתי "עוד אחד" שעזב כי הייתי נכס לקבוצה (ונראה שאת עדיין מתייחסת אלי ככה). אז אני מבין שהשתדלת מעבר לרגיל כדי לנסות להשאיר אותי בפנים, דבר שגרם לי להרגיש מנוצל ושאת ממש לא דואגת לאינטרסים שלי ושיהיה לי טוב, אלא רק לאינטרסים של הקבוצה.
אכן נראה שנאחזת בי בחוזקה והרגשתי שאת לא מכבדת אותי ואת ההחלטות שלי וזה לא היה לי נעים, האין זו אחת התבטאויות ההיקשרות שגורדייף מטיף נגדה?
בכל מקרה, אני מרגיש דיי מצולק מהקבוצה, מכל מיני סיבות שאין לי עניין להכנס איתך אליהם, וכמו כן יש לי בעיות עקרוניות עם הרבה דברים שבקבוצה, אז לא, אין לי שום רצון לעזור לכם, מצטער.
נב – שלחתי את המייל עם ה MP3 סתם בתור הלצה, הרי הקטע הוקלט במאולתר בזמן היותי בקבוצה וזה היה קצת בדיחה על התרגילים שלך, אם לא הבנת את זה. לדעתי זה בריא לצחוק על עצמך, הלא כן?
וכמובן תגידי לי שה"שטן" השתלט עלי ואני לא יכול לראות דברים בבירור והכל מעוות עבורי עכשיו כשאני מחוץ להשפעת הקבוצה…
זה מיותר, אני כבר יודע מה ייצא לך מהפה, הכל משונן היטב…
איריס:
אורי
אני מאוד מצטערת שכך אתה מרגיש. מתנצלת בכל הלב אם פגעתי ומתנצלת על כך שלא הבנתי אותך בכלל ולא עזרתי בכלום.
לא הייתה לי שום כוונה לפגוע, להכאיב או לנצל. לצערי האמנתי שהקשר בינינו הוא קשר אמיתי וכנה שמבחינתי היה מבוסס על הרבה כבוד הערכה ואהבה כלפיך.
מאחלת לך באמת שיהיה רק טוב
איריס
27-29 נובמבר 2014
אני:
כמה חשבת לשלם לכיתה?
***(הערת המחבר: לא הייתי לי באמת כוונה לנגן בתשלום אלא סתם הייתי סקרן לשמוע איזה סכום איריס חשבה להציע לי)
איריס:
היי אורי
מה שלומך?
למה אתה שואל?
אני:
כי אני צריך כסף
איריס:
היי אורי
בפעם האחרונה שהתכתבנו הבנתי שאתה מאוד פגוע משהותך בקבוצה ושנותר בך זעם גדול כלפיי וכלפי העבודה.
מאוד הצטערתי לשמוע את זה וכפי שכתבתי לך היו לי ולנו רק כוונות טובות כלפיך כמו כלפי כל אחד מחברי הקבוצה.
לאור הרגשות הללו שלך, לא נראה לי נכון שתנגן עבורינו ממקום כזה. בכל מקרה, אין באפשרותינו לשלם סכומים גדולים והיינו יכולים לכסות את ההוצאות ולשלם סכום סמלי נוסף.
יחד עם זה נשמע שאתה ממש במצוקה כספית ורציתי להציע לך שהקבוצה תיתן לך סכום כסף כדי לעזור לך.
תגיד לי אם זה מקובל עליך ואז נתארגן. אנחנו אוהבים אותך ודואגים לשלומך.
אני:
היי, אני לא במצוקה כספית, פשוט בודק אופציות, תודה
כל המדינה במצוקה במצוקה כספית, עוד כמה גרושים חד פעמיים לא פותרים כלום… P:
03-06 דצמבר 2014
אני:
אגב סתם עוד עניין, אני מעולם לא הבנתי את השימוש הקולקטיבי שלך במילים אהבה ודאגה ואיך את יכולה לדובב את הרגשות של כל הקבוצה כלפי (או כלפי כל אדם אחר).
האם את באמת יודעת שכל אחד ואחד מהקבוצה אוהב אותי ודואג לי? לא נראה לי… ואם כן, למה אף אחד מהם לא אמר לי את זה אף פעם באופן ישיר?
אני יכול לומר על עצמי שמעולם לא הרגשתי חיבור עם אף אחד מהקבוצה ובטח שאני לא יכול לומר שאני דואג ל- או אוהב מישהו משם..
אני לא כותב מתוך זעם, אני פשוט לא מבין את הקטע הזה ולמה את עושה את זה, אולי זה בשביל למרוח אותי (או כל אדם אחר) בתחושה שחושקים בי ושזה יגרום לי להרגיש טוב עם עצמי.
עלי זה לא עובד, סורי…
ואם זה בקטע שאת "חשה" את כל האהבה של הקבוצה כלפי, ובכן, לשם אני לא הולך….
פשוט מרגיש לי לא נכון לדבר בשם אחרים
כל טוב
איריס:
שבת שלום
קוראת את דבריך בצער.
אני רואה את הדברים אחרת. יודעת שאכן האנשים בקבוצה אוהבים אותך ודואגים לך ולכן הרשיתי לעצמי לדבר בשמם.. כנראה שההבנה שלנו בעניין זה שונה.
מאחלת לך שמחה והצלחה
אני:
אני לא מבין על מה הצער
זה פשוט לא נראה לי הגיוני שקבוצה של אנשים כביכול אוהבים אותי ודואגים לי אבל אף אחד לא דיבר איתי או יצר איתי קשר כל הזמן הזה כדי להביע את הרגשות האלה.
אם אני אוהב או דואג למישהו אז אני לפחות מדבר איתו אחת לכמה זמן.
אולי הם "אוהבים" אותי רק במסגרת של פעילות הקבוצה כשאני יושב בשקט או מנגן, ובכן החיים שלי זה יותר מזה והם לא באמת מכירים אותי, וכנראה שכשמשתמשים במילים גדולות כמו "אהבה ודאגה" אני מצפה שהמילים האלה יהיו מגובות במעשים מעבר לבנאדם אחד שמוסר את המסר הזה בשם קבוצה של אנשים, זה הכל.
וכנראה שדברים כגון אלה הם חלק מחוסר ההתחברות שלי למסגרת הקבוצה.
רק בבקשה אל תגידי עכשיו לכולם לדבר איתי ולהביע את האהבה והדאגה שלהם כלפי, אם מישהו באמת היה רוצה הוא היה עושה את זה ממזמן.
שבת שלוש
איריס:
הצער הוא על המרחק והאי הבנה שבינינו
לא הולכת להגיד כלום לאף אחד.
שיהיו לך ימים טובים
אני:
המרחק תמיד היה קיים
מאחל לך להרגיש אהבה ודאגה גם מחוץ למסגרת הקבוצה
איריס:
הרבה תודה ומאחלת לך את אותו הדבר מכל הלב
***סוף התכתבות
בחודשים שלאחר אותה התכתבות שלחתי לאיריס אי-מיילים הקשורים בנושאי מוזיקה, במין נסיון להמשיך את החברות שהייתה בינינו בעבר – קטע גיטרות שאהבתי, המלצה על קונצרט, המלצה על חנות בה היא יכולה למכור גיטרה שלה, והיא הגיבה בקצרה ואחר כך הקשר בינינו שוב ניתק. התאכזבתי מהאופן בו איריס הגיבה לביקורת שלי כלפיה ומכך שלא יזמה איתי שום תקשורת מאז שעזבתי את הקבוצה, רציתי לשכוח ממנה ומכל מה שעברתי בקבוצה והקנביס עזר לי בזה. הייתה לי דחייה חזקה מכל דבר בעל אופי "רוחני" וכשמדי פעם ניסיתי לשבת למדיטציה הייתי שומע בראשי את קול ההדרכה של איריס שהעלה בי רגשות שליליים עזים וגרם לי להפסיק באמצע הישיבה ולהמנע מלחזור ולנסות לשבת שוב בהמשך, עד שזנחתי לגמרי את המדיטציה.
באותה התקופה התחלתי ללמד בקונסרבטוריון בו נדרשתי מהמנהל להשתתף בישיבות צוות ולתת תעודות וציונים לתלמידים שאת חלקם גם הייתי צריך להכין לרסיטל בגרות וזה היה אבסורדי בעיניי להיות "חלק מהמערכת", כשאני בעצמי לא סיימתי 12 שנות לימוד ואין לי תעודת בגרות. הרגשתי שאני לא נאמן לעצמי ועל זה כתבתי אז בהודעה ששמרתי בטלפון הנייד:
27 אוגוסט 2014
"אני בישיבת צוות של הקונסרבטוריון, בא לי להקיא מעצמי. היכן אבד האמן האותנטי? הזאפה שבי שבז לכל סמכות אקדמית במתיחת מיתר ודיסונאנס חסר הסבר תאורטי? האם נכנעתי והפכתי לשטן של ימי ילדותי? האין זה תחילת הסוף? מורה מזדקן וערירי מתכרבל בקיטונו ומכין תעודות וציונים? לשם דברים כאלה נאלחים הביאוני לעולם הזה?!?"
הדכאון בו הייתי שרוי בזמן שהייתי בקבוצה הלך והחמיר מאז שעזבתי אותה. התמלאתי שנאה עצמית גדולה, הרגשתי חוסר משמעות בחיים ובקשרים עם אנשים, הייתי מרוכז בסבל של עצמי, לא הייתי מסוגל להכיל אחרים והייתי מאוד ביקורתי ושיפוטי אל עצמי ואל כולם. הייתי מלא כעס על איריס, הקבוצה וכל העולם, הייתי רב עם חברים, מכרים ועמיתים לעבודה וחותך קשרים לעיתים קרובות, ובשנים שלאחר הפרידה מאותה בת הזוג לא הצלחתי שוב לקיים קשר זוגי ממושך. לא ידעתי איך לדבר בצורה שקולה על דברים שהפריעו לי בקשרים עם חברים, הייתי אוגר בפנים את התסכול שלי ואז מתפוצץ בהתבטאויות מילוליות אלימות ומוגזמות ומנסה "ללמד לקח" את הצד האחר על ידי הצבת מראה בהתנהגות הדומה לזו שהפריעה לי בו, באופן מוקצן. לא מצאתי טעם בללכת לטיפול או בלדבר על הבעיות שלי עם חברים, ראיתי בזה פריקת סתמית של אנרגיה שלילית שעדיף ואפלוט אותה על דפי היומן שלי עם עצמי במקום להטריד אחרים בזה, הרגשתי בודד (גם כשהייתי בחברת אנשים) ושאף אחד לא יכול להבין אותי. בתקופות מסוימות התבודדתי והרעבתי את עצמי במשך ימים ספורים ולעיתים קרובות היו לי התקפי בכי ארוכים שרוקנו אותי מאנרגיה, לפעמים מגעגועים עזים אל איציק ואבי ולפעמים מבלי שהייתה סיבה שברורה לי.
המשכתי לשמור על הקשר שחידשתי עם המשפחה ועם הזמן הגעתי ליותר ארוחות וארועים משפחתיים.
גרתי קרוב לבית הקברות בו אבי היה טמון וכשהרגשתי צורך בחיבור איתו הייתי הולך בלילה לבקר את הקבר שלו ואהבתי את השקט שבבית הקברות. הייתי יוצא להליכות ארוכות שקצת הרגיעו אותי ונהניתי לאתגר את עצמי במרחקים יותר ויותר גדולים, כשבימי כיפור סיגלתי לעצמי מנהג לעשות הליכה חוצת ערים ארוכה במיוחד וכמרד על הצום דווקא "לחטוא" ולעשן הרבה קנביס, לשתות אלכוהול וגם לאכול בשר ממנו נמנעתי בשאר ימות השנה כי עדיין הייתי טבעוני. מדי פעם נסעתי לאילת להתארח אצל שאול, חבר קרוב שלי שגר שם הרבה שנים והיה אז אבא טרי לשני ילדים. אהבתי את הים, את נוף ההרים ואת האווירה הרגועה שבעיר, יצאתי לטיולים רגליים במדבר וניגנתי עם שאול בטיילת העיר עבור כסף שהעוברים ושבים זרקו לנו. המשכתי להקליט באולפן הביתי שלי ולכתוב שירים בתדירות הולכת ופוחתת, כבר לא ניגנתי בשום הרכב וכמעט ולא הופעתי מול קהל. חייתי בתחושה שאין לי באמת משהו ייחודי ואיכותי להביא לעולם המוזיקה ושיש כבר מספיק אמנים טובים ומעניינים יותר ממני אז אין טעם שאעסוק בזה. הייתי מיואש משגרת העבודה שלי בקונסרבטוריון והמוזיאון ומהתלות המתגברת שלי בעישון טבק וקנביס ולפעמים מילאתי טופס לוטו במשאלה נואשת שמשהו יציל אותי מהלולאה האינסופית בה הייתי שבוי. חלפה שנה ועוד שנה, לא יכולתי לסבול עוד את האופן בו חייתי והרגשתי שאני חייב לעשות שינוי משמעותי, רציתי לברוח מהלחץ של מרכז הארץ והתחלתי לתכנן לעבור לגור במקום מרוחק וזול למחייה בו אוכל לקחת הפסקה מעבודה. חשבתי בהתחלה על מצפה רמון או ישובים בנגב אבל לא אהבתי את הדירות שראיתי באזורים אלה ובסוף, בקיץ של שנת 2016 ושלוש שנים אחרי שעזבתי את הקבוצה, העמסתי לרכב גדול שלקחתי מדודי את כל ציוד האולפן ואת מעל לעשר הגיטרות שלי, ועברתי לגור באילת בדירה זולה ומתפרקת עם מרפסת גדולה ונוף לים.
למרות שהתכנית המקורית שלי הייתה שלא לעבוד באילת הסכמתי להצעה של שאול לעבוד איתו בהוראת מוזיקה בתיכון לנוער בסיכון. העבודה הייתה מאוד מתירנית ולא היו שיעורים מסודרים, אני ושאול ישבנו בחדר המוזיקה ורוב הזמן ניגנו לעצמינו ועשינו מה שבא לנו, כשמדי פעם היו נכנסים ילדים ומבקשים שנלמד אותם לנגן איזה שיר או סתם היו יושבים ומדברים איתנו, את חלק לימדתי לפתור קובייה הונגרית ובטקסי בית הספר היינו מכינים מופע קצר עם התלמידים. ביליתי הרבה עם שאול ואנשים שהכיר לי אבל לא נוצרו חברויות משמעותיות חדשות וחלק גדול מהזמן הייתי לבד. מדי פעם ביקרתי באזור המרכז וחברים וגם אמי הגיעו לבקר אותי פעמים ספורות. באותו הזמן כבר חידשתי את הקשר עם אחי האמצעי וכמה חודשים לאחר שעברתי לאילת טסתי אליו לסקוטלנד לשבוע, שם התענגתי איתו על וויסקי משובח והתרגשתי מהפעם הראשונה שהחזקתי כלי נשק בחיי כשלקח אותי למתחם יריה בדיסקיות מעופפות עם רובה ציד.
בחורף הראשון שלי באילת יצאתי פעמיים בכל שבוע לטייל לבדי במדבר עד שכיסיתי כל מסלול אפשרי בקרבת העיר. תיכננתי מסלולים מעגליים ארוכים ומתישים, לא הייתי אוכל בבוקר או במהלך הטיול, עישנתי תוך כדי הליכה הרבה ג'וינטים שהכנתי מראש וכמעט ולא עשיתי עצירות למנוחה. התמכרתי לשקט המדברי ולהתשת והרעבת הגוף, אולי בהשפעת הססיונים, ובחלק מהטיולים מצאתי עצמי צועד כמו בכיתת תנועות – בקצב קבוע, עם מבט בוהה קדימה באוויר וחוזר אל התחושה של הגוף. אהבתי את הניתוק שבמדבר שם יכולתי להסתכל סביב למרחק, לא לראות אף נפש חיה ואף אחד לא יכל לראות אותי, זה הרגיע אותי ומילא אותי בתחושת חופש משחררת ובזמן שטיילתי דיברתי אל עצמי וצרחתי למרחב ללא פחד שמישהו ישמע אותי. היו מקרים בהם נקלעתי למצבים מעט מסוכנים בטיולים: פעם אחת הייתי כל כך מותש לקראת סוף המסלול עד שלא הייתי מסוגל להמשיך לצעוד עוד כמה קילומטרים אל הרכב שלי אז הזעקתי את שאול שיבוא לאסוף אותי מצד הכביש, ובפעם אחרת טעות באמצע המסלול עיכבה אותי ומצאתי עצמי על רכס הרים ברדת החשיכה ללא פנס, דקות ארוכות לא מצאתי את המשך סימון השביל ונתקפתי פאניקה עד שבסוף הצלחתי לאתר את הסימון ולרדת אל הכביש בהצלחה. באחד מהטיולים הבחנתי מרחוק בקבוצה קטנה של אנשים יושבים זקוף במעגל על הקרקע ומיד התמלאתי חרדה מפחד שזו אולי הקבוצה שלי שנמצאת שם כחלק מחגיגות ה13 במדבר. השביל בו הלכתי עבר לידם ללא אפשרות עקיפה, כי הם ישבו בפתח קניון צר אליו הייתי צריך להיכנס וככל שהתקרבתי החרדה גברה עד שיכולתי לראות שאני לא מזהה אף אחד מהיושבים ונרגעתי והסדרתי את נשימתי.
באותה השנה אימצתי חתול סיאמי צעיר שהסתובב במשך כמה ימים בכניסה לבניין בו גרתי. ניסיתי למצוא את בעליו דרך מודעה שפירסמתי בקבוצה בפייסבוק, התכתבתי עם מישהי שטענה שהוא שלה אבל היא לא באה לקחת אותו והפסיקה ליצור איתי קשר אז הבנתי שהיא לא רוצה אותו חזרה. קראתי לו חבציאל (***שם לא בדוי הפעם), הטיפול בו והמשחקים איתו מילאו אותי משמעות ושמחה שהצליחו להוציא אותי מהדכאון שלי, הייתי כולי מסור אליו והלכתי ונקשרתי אליו באופן עמוק. עם הזמן התברר שכמו הרבה בעלי חיים גזעיים גם לו היו בעיות בריאות כרוניות שהתבטאו אצלו באלרגיית גירוי בעור, והוא היה מגרד באובססיביות את העורף וגורם לעצמו פצעים עמוקים ורחבים. לקחתי אותו לעיתים קרובות לוטרינרים לקבלת טיפולים תרופתיים, בדקתי סוגי אוכל רפואי שונים, הטיפול האינטנסיבי בו התיש אותי ולאט לאט נראה שהמצב שלו מתייצב.
באותה התקופה ה'טלגראס' החל לפעול ויכולתי לקנות כמה קנביס שאני רוצה, מתי שאני רוצה. עד אז היו מצבים בהם לא יכולתי להשיג קנביס אבל עכשיו הצריכה שלי איבדה כל שליטה והתחלתי לעשן כל היום והייתי קונה כמה זנים במקביל וחוקר את מגוון ההשפעות, הארומות והטעמים השונים שלהם. פעם אחת נסעתי לרכישה והמוכר שפגש אותי היה תלמיד בתיכון בו לימדתי, אמרתי לו שאני לא יכול לקנות ממנו ושלא אספר לאף אחד עליו ולא נראה שהוא התרגש מהעניין יותר מדי. שנאתי את ההתמכרות שלי אבל לא הייתי מסוגל להפסיק וכתבתי שיר ראפ בנושא, אחרי תקופה ארוכה שלא כתבתי שירים. בסוף השנה הראשונה שלי באילת החלטתי שאני מפסיק לעבוד בתיכון לנוער בסיכון. העבודה שם אמנם הייתה קלה אבל לא סבלתי את שירי הפופ שהתלמידים רצו לנגן והשירים המשיכו להתנגן לי בראש ועינו אותי במשך כל שעות היממה. הסדרתי קבלת דמי אבטלה ומימשתי את הצורך שלי לחיות למשך תקופה בלי שום מחויבות ואחריות תעסוקתית. לאחר מעל לעשור בו תמיד עבדתי במוזיקה למחייתי והייתי צריך להיות באופן קבוע עם הגיטרה עלי הרגשתי צורך לנוח ממנה, שמתי את הגיטרה בצד וכמעט ולא ניגנתי כלל במשך כמה חודשים. ביליתי ימים שלמים ברביצה ועישונים וצפיתי באינספור סדרות וסרטים.
מאז שעזבתי את הקבוצה יצא לי לדבר כמה פעמים עם חברים אחרים שעזבו אותה והם שיתפו אותי בארועים שהם חוו מול איריס שהיו בעיניי מאוד מטרידים, כשחלק מהדברים כללו התערבות מוגזמת שלה בחיים הפרטיים ופגיעות נפשיות שנשמעו לי קשות בהרבה משלי. מה ששמעתי באחת משיחות אלה הרתיח אותי ועלה בי רעיון לפגוע באיריס על ידי דיווח למקום עבודתה על כך שהיא מנהלת כת מסוכנת ופוגענית, כדי לנסות איכשהוא למנוע ממנה לעשות עוד נזק. כבר ניסחתי מכתב וחשבתי לשלוח אותו אבל בסוף ירדתי מהעניין מתוך הרגשה שזו לא הדרך הנכונה וגם כי חששתי מההשלכות שיהיה לזה עלי. עדיין היה בי זעם על איריס ובמהלך השנים שלחתי לה פעמים ספורות הודעות אס אם אס עוקצניות כמו "שתהיה שנת שליטה מוצלחת, מתלמידך הצייתן", להן היא לא ענתה וגם הטרלתי קצת את עמוד הפייסבוק של הקבוצה עם 'לייקים' עצובים עד שחסמו אותי מלהגיב שם. כמה שנים לאחר אותה התכתבות אי-מייל עם איריס בה היא הציעה שהקבוצה תיתן לי סכום כסף שסירבתי לקבל רציתי לבדוק אם היא עדיין עומדת מאחורי ההצעה שלה וכתבתי לה באי-מייל:
"היי אם ההצעה עדיין בתוקף אני כרגע במצוקה כלכלית וכל עזרה מבורכת (חי על דמי אבטלה)
***(פרטי חשבון בנק)
תודה"
היא לא ענתה לאי-מייל ולא קיבלתי כסף לחשבון הבנק.
בזמן שגרתי באילת ראיתי בפייסבוק פוסט שסיפר על כך שהמתבן בחווה של אבנר ודורית נשרף כליל עם מלאי גדול של אוכל לחיות החווה וכותב הפוסט קרא לסייע בגיוס תרומה עבור השיקום מהנזק. לפוסט התלוו תמונות של המתבן, היכן שהיה מתחם העבודה של הקבוצה עם אולם התנועות שבנינו, עולה בלהבות. התמלאתי שמחה זדונית על כך ונזכרתי בסיפורים ששמעתי על קבוצות גורדייף בעבר בהן היו עובדים במשך כמה ימים על יצירה חומרית כלשהי וכשהשימוש בה הסתיים היו שורפים הכל במדורה גדולה, כתרגיל התבוננות על ההיקשרות אל דברים.
בשנה השנייה שלי באילת התחלתי לעבוד במשרה חלקית כשומר לילה במצפה התת ימי. העבודה הייתה מאתגרת ודרשה ידע נרחב ואחריות גדולה בפיקוח אחר המערכות והמשאבות הרבות שבמתחם עם סיורים בכל שעה והיו עוד משימות קטנות כמו שפיכת דליי אוכל אוכל כבדים ומסריחים מדגים אל חלק מהאקווריומים. בנוסף הוטלו על שומרי הלילה עבודות נקיון שכללו שאיבת אבק וניקוי זכוכיות אקווריומים בכמה מוקדים, וכל זאת בתמורה לשכר זעום. החוף של מתחם המצפה היה שמורת טבע מוכרזת וסגורה והייתה שם אווירה קסומה כשישבתי לבד בלילות, מסתכל אל הים החשוך ומעשן קנביס. באותה התקופה התחלתי ללמוד לנגן על מפוחית והתאמנתי בלילות במצפה. קניתי מתקן רסן למפוחית כדי שאוכל לנגן גם בגיטרה תוך כדי והכנתי עיבודים לשירים ידועים שאהבתי איתם הופעתי כמה פעמים בטיילת, אבל היובש הקיצוני שבאילת גרם לי לפציעות בשפתיים מהנגינה במפוחית ובסוף זנחתי את העניין. משמרות הלילה במצפה היו מתישות והימים שלי התהפכו, הרגשתי שמנהל העבודה שלי והשומר הראשי שהיה אחראי עלי נותנים לי פקודות ומדברים אלי כאילו שאני עבד שלהם, והשכר הזעום לעומת העבודה הרבה שדרשו ממני נראו לי כניצול בוטה, אז לאחר כמה חודשי עבודה התפטרתי.
באותה השנה נסעתי עם מספר חברים לכמה ימים בסיני. בזמן שהיינו שם יצאתי לבד להליכות לאורך חוף הים ונתקלתי בבדואי חביב שישב עם כמה כלבים סביבו בחוף עם חושות עזובות והרוסות והזמין אותי שאשב איתו. במשך כמה שעות הוא כיבד אותי באוכל, תה וקנביס, וסיפר לי בעברית קלוקלת שהחוף שייך למשפחה שלו והוא שומר עליו עד שיתחילו לבנות אותו מחדש. הפשטות, הצניעות והכנסת האורחים של הבדואי נגעו בי ובאתי לבקר אותו שוב ביום אחר.
הבדידות והניתוק הקיצוניים באילת נמאסו עלי ולקראת סוף השנה השנייה שלי בעיר החלטתי שאחזור למרכז. לא הייתה לי תכנית ברורה, חבציאל החתול היה בראש סדר העדיפויות שלי וחשבתי למצוא דירה זולה ועבודה פשוטה כלשהי כדי שאוכל להמשיך לדאוג לצרכיו. זמן קצר לפני שעזבתי את אילת חזרתי הביתה לילה אחד, חבציאל ניגש אלי וליטפתי אותו, הוא ילל ולפתע קרס ונפח את נשמתו. המוות הטראומטי שלו ריסק אותי ושקעתי בדכאון כבד ועישונים אינסופיים. במשך כמה חודשים היה קשה לי לגעת בחתולים או אפילו להסתכל עליהם, הייתי בחרדה קיצונית שאם אגע בהם הם ימותו.
הדירה בה גרתי באילת כללה חדר שייעדתי להקמה מחדש של האולפן שלי אבל במשך השנתיים שגרתי שם כל ציוד האולפן נשאר מאוחסן בארון בחדר הריק ולא נגעתי בו.
לאחר מות חבציאל, בקיץ 2018, נשאר לי עוד כחודש עד לתאריך היציאה מהדירה באילת והתחלתי בנסיעות למרכז הארץ בחיפוש אחר דירה שם. התארחתי בבית של חבר והתחלתי לקרוא את הספר 'כוחו של הרגע הזה' של אקהרט טולה שקיבלתי מידידה. הספר חיבר אותי מחדש לנושאים שהיו בקבוצה, כמו שקט פנימי וחיבור לגוף, אבל ממקום שנראה לי הרבה יותר רך ומקבל ופחות שלילי, נוקשה וביקורתי. לאחר אחת הדירות להשכרה שראיתי עמדתי ברחוב ונזכרתי בהקדמה של הספר של טולה שם הוא מספר על התקופה הארוכה בה לא עבד, לא היה לו בית משלו והיה מבלה כל היום בישיבה בפארק ומתבונן במתרחש סביבו. הרגשתי שאני לא מסוגל לחזור למעגל המייאש של שכר דירה ותלוש משכורת ושאני מעדיף לגור ברחוב או בטבע ללא אמצעים.
באותו הזמן בית ילדותי שאמי השכירה למשפחה במשך כמה שנים עמד להתפנות. הצטרפתי עם אמי לביקור בבית ונחרדתי לראות את המצב הפראי של החצר שהוזנחה עד שצמח מטפס נכנס אל מסילות החלון של החדר שהיה שלי ובקושי היה אפשר לפתוח את החלון. הצעתי לאמי שאתגורר זמנית בבית ואטפל עבורה בחצר והיא הסכימה אז כשעזבתי את אילת איחסנתי בדירה בה היא גרה את החפצים שלי, פיזרתי גיטרות אצל כמה חברים והלכתי לגור בבית הריק שבעיר חוף בשרון בלי מקרר, עם כיריים חשמליים, כמה כלי מטבח בסיסיים ומזרן, בהשראת אותו הבדואי שפגשתי בסיני. עבודת הגינון בחצר הבית הייתה מפרכת ומשחררת, מעל לשבועיים עבדתי כל יום בשמש הקופחת של הקיץ בגיזום הצמחייה עם כלי גינון ידניים בסיסיים עד שהותשתי לגמרי וזה עזר לי בהסחת הדעת ממחשבה על המוות של חבציאל. הבית הישן היה במצב רעוע והזדקק לשיפוץ מאסיבי כדי לאפשר שוב את השכרתו, ובמהלך אותה השנה המשכתי להתגורר בבית וניהלתי את פרויקט השיפוץ עבור אמי שעזרה לי עם סכום כסף חודשי לרכישת מזון. מדי פעם התגוררתי לתקופות קצרות בבתים מזדמנים של חברים ומכרים בזמן שהיו בחו"ל בתמורה לטיפול בבעלי החיים שלהם, כשלפעמים גם קיבלתי על זה תשלום.
ניהול השיפוץ היה חווייה מורטת עצבים עם הרבה אחריות: להתעורר מוקדם בכל בוקר כשהפועלים הגיעו, לפקח שהעבודות מתבצעות כהלכה וכפי שסוכם, לחשב הוצאות שהלכו וגדלו הרבה מעבר למצופה, להעביר כספים, לעשות החלטות מול אנשי מקצוע שונים ולדאוג שהם עומדים בזמנים, להיות בתקשורת מול מתווכים שרצו להראות את הבית לשוכרים פוטנציאלים, לעדכן כל הזמן את אמי במתרחש ולקבל ממנה אישורים, ולעיתים קרובות עבדתי יחד עם הפועלים בהעמסת חומרי עבודה, פינוי פסולת ונקיונות, כשלפעמים גם הייתי צריך לקנות להם אוכל ולהסיע אותם. בכל רגע פנוי שהיה לי חיפשתי פינה מבודדת בחצר הבית לעשן קנביס ובכל יום חיכיתי שהפועלים יעזבו שאוכל לעשן בנחת ולהנות מהשקט שבבית. הבאתי לבית מערכת סטיראו והיו כמה ערבים בהם רקדתי בחופשיות לצלילי מוזיקת רגאיי, חשבתי על איך מאז כיתות התנועות בקבוצה לא רקדתי בשום סיטואציה וזה היה משחרר להתנסות בתנועה עם מוזיקה בלי הנוקשות שהייתה בכיתות. בערבים אחרים ניגנתי אילתורים חופשיים וארוכים על הגיטרה והתחברתי מחדש לכלי אחרי תקופה של ניתוק. לגור בבית ילדותי ולהסתובב בשכונה בה גדלתי החזיר אותי לשורשים שלי עם הרבה זכרונות שעלו בי ונפגשתי כמה פעמים עם חבר ילדות שעדיין גר באזור, אחרי הרבה שנים שלא היינו בקשר. לעזור לאמי בניהול השיפוץ נתן לי תחושת משמעות, הרגשתי שאני כמו "מחזיר חוב" לאמי על אותן השנים בהן הייתי בנתק ממנה ופגעתי בה.
עוד כשהייתי באילת גורי יצר איתי קשר במטרה להפגש כי התעניין בשלומי וזמן קצר לאחר שעברתי אל בית ילדותי הזמנתי אותו לבקר והוא הגיע. סיפרתי לו על האכזבה והפגיעה שלי מהצורה בה איריס התנהלה מולי כשעזבתי את הקבוצה, איך הרגשתי שלא באמת איכפת לה ממני, והוא לא הופתע ואמר שברור לו שמבחינתה התפקוד של הקבוצה זה כל מה שחשוב. בנוסף סיפר לי שהוא וקציר נמצאים עכשיו בקבוצה המקבילה שהתפצלה בעבר מהקבוצה שלנו ותיאר איך בקבוצה הזאת, כמו גם בקבוצות באנגליה בהן היה בעבר, הכל הרבה יותר פתוח ופחות מלחיץ בניגוד לאווירה הנוקשה והדורשנית שהייתה בקבוצה של איריס. הייתה בי סקרנות כלפי הקבוצה האחרת וחשבתי אולי ללכת למפגש נסיון אבל דיי מהר ירדתי מזה.
כמה חודשים לאחר מכן פירסמתי בפייסבוק את אחד הטקסטים שקיבלנו בקבוצה מאיריס, עם שמות בדויים והקדמה מזלזלת. רציתי ליידע אנשים שמכירים אותי שאני כבר לא חלק מהקבוצה ושאני בז לה, ולתת להם הצצה שיראו במה היה מדובר:
03 דצמבר 2018
טקסט ׳סודי׳ מכת מפגרת שהיתי חבר בה יותר מדי שנים:
הכנה לססיון קיץ 2009
ד"ר קונג’ אומר:
"משהו נבנה ונעשה בתוכנו, באיטיות. אנחנו לא מאמינים בזה, חסרה לנו הבחנה ואמונה בכך. להטיל ספק או לכפות יכולים להוביל אותנו רק לאיבוד תקווה."
ההתמרה, הטרנספורמציה, נעשית ב"בלתי נראה" אלא שאני נאחז תמיד בצורות.
המאבק בין הכן והלא, הקונפליקט הזה, התחיל כבר עם הבריאה. יש לו השפעה גם בתוך האדם, שנקרא אף הוא לתהליך של בריאה, ללידה חדשה, לשם חזרתו בבוא העת לעבר הבורא, ולא להיהרס כ"דבר פשוט".
יש בתוכי כוחות של התנגדות. הגדילה שלי תהיה אפשרית רק אם יהיו בי כוחות כאלו של התנגדות. המאבק נגד המכניות שלי נחוץ. הקונפליקט הפנימי שנולד מהמאבק הזה שבתוכי, צריך להחוות תחת ראיה. ישנם מאבקים יעילים ומאבקים הרסניים. האם אני רואה את זה?
האישיות "גונבת" לי את העבודה ללא הרף. כדי שמשהו יוכל לצמוח, אני צריך להסכים ל"מאבק הקדוש" הזה שבתוכי.
אבל אני?…… אני ישן….
האם אני רוצה לעבור טרנפורמציה?
מה צריך להיתמר?
איזה מאבק יש באמת בתוכי?
באיזה מאבק מדובר?
היכן אני ממקם את עצמי?
האם אני באמת רוצה לעבוד?
מה זה דורש ממני?
כדי להתכונן לססיון אני מסתכל על השאלות הללו בכל הכנות האפשרית. אני כותב את השאלות שעולות בתוכי:
1 – לגבי הנושא הזה לתחילת הססיון. (אם אפשר, בבקשה בבקשה בצרפתית! זה יחסוך הרבה זמן לז'יל ואיריס)
2- להכין את פרק 2 בחיפוש אחר המופלא:
תבחרו 3 נושאים מהפרק שנראים לכם הכי חשובים עבורכם. אין זה אומר שהנושאים האחרים בפרק אינם חשובים….. תכתבו מספר מילים או שאלות לגבי 3 הנושאים שבחרתם ותתנו לז'יל בתחילת הססיון. (אם אפשר בצרפתית בבקשה מאד!)
3 – עבודה במסורות:
המאבק הפנימי כפי שהוא מתבטא במסורות.
במסורות מדברים על: "דואליות- דואליזם בין שני קצוות".
אתם מוזמנים לבחור מבין הנושאים הבאים או מנושאים שאתם תבחרו שמבטאים את "המאבק הפנימי הנחוץ לטרנספורמציה" כפי שהוא מתבטא במסורות
-יין ויאנג
-פרקריטי ופורושה
-בבודהיזם מדובר על המאבק הפנימי לאחר שנודרים נדרים- הגוף והנשמה
-החומר והרוח
להזכירכם נושא ההכנה לססיון ונושא העבודה במסורות נועד כדי לאפשר לשאלות לגדול להיפתח ולהעמיק……… לא מדובר בלחפש הסברים או בנתינת תשובות.
***סוף פוסט הפייסבוק
כמה שעות לאחר פרסום הפוסט גורי כתב לי:
03 דצמבר 2018
גורי:
היי.. קראתי את הפוסט שלך… התלבטתי אם לכתוב… שואל את עצמי מה הטעם לעשות מין "שיימינג" כזה… בסופו של דבר חלקנו שם רגעים קרובים ומשמעותיים… וחלק מאיתנו בחרו להיפרד… וזה בסדר גמור… ובכל זאת…
אני:
משחרר להוציא 'סודות' לאור, כך אני מוצא וזהו הטעם.
לא ציינתי אף אדם בשמו המלא ולא קישרתי ישירות לקבוצה לכן אני לא רואה בזה שיימינג.
כל אחד חווה שם דברים אחרים אני משער.
תכתוב תגיב בכיף למה לא הכל בגוד וייב מסקלין למח 😉
והשאלה האמיתית היא למה לאנשים כל כך איכפת מפוסטים בפייסבוק?
גורי:
האמת שלא איכפת לי מפוסטים… מגיב לעיתים רחוקות… בכל זאת הרגשתי שעדיך לשמור את הדברים במקומם ולא לחשוף אותם בפרהסיה… אבל אתה יודע… בחירה שלך…
***סוף התכתבות
באותו החודש הייתה אזכרה במלאות 10 שנים למות איציק אליה הלכתי לאחר הרבה שנים בהן נמנעתי מלהגיע לאזכרותיו. זו הייתה חוויה קשה ועוצמתית שהפילה אותי לשבועיים של אבל אינטנסיבי, בכיתי הרבה מגעגוע אליו והקשבתי לשני אלבומי הסולו האינסטרומנטליים שלו, שאחד מהם הוציא זמן קצר לפני שהתאבד ולא הייתי מסוגל להקשיב לו עד אז. כמה חודשים לאחר האזכרה מחירי הטבק התייקרו בין לילה בעליה חדה, כבר לא עישנתי סיגריות אבל עדיין שילבתי בין הקנביס לטבק בג'וינטים שהכנתי ומכיוון שמצבי הכלכלי היה ירוד עקב הוצאות מופרזות על רכישת קנביס החלטתי שלפחות אצמצם בהוצאות בכך שאפסיק לצרוך טבק. ניסיתי לעשן קנביס נקי אבל לא אהבתי את הטעם והמחנק בגרון שהתלווה לזה והחלטתי להתמסר למכשיר אידוי שכבר רכשתי באילת אבל עד אז כמעט ולא נגעתי בו, כי בפעמים הספורות שניסיתי להשתמש בו הרגשתי שהוא לא מספק לי את מה שאני מקבל בחוויית העישון. עישנתי לסירוגין ג'וינטים ואידתי עם המכשיר עד שהטבק שהיה לי נגמר ועברתי לגמרי לאידוי, וכך גמלתי את עצמי מעישון טבק ואחר כך גם הפסקתי לשתות קפה, בזמן שאני מאדה קנביס ללא הפסקה כדי לא לחוש את תסמיני הגמילה.
חוויית צריכת הקנביס באידוי הייתה עבורי שונה מעישון, מעבר להפחתה המשמעותית בנזק לריאות: באידוי השפעת הקנביס הייתה מורגשת בהדרגה ובאיטיות יותר אבל לאחר כשעה מהצריכה ההשפעה הייתה מגיעה לרמה הרבה יותר גבוהה ועוצמתית מבעישון, מכיוון שבאידוי המיצוי של החומרים הפעילים שבצמח הוא מלא ויעיל יותר באופן משמעותי ובכך גם יש צורך בכמות הרבה יותר קטנה של קנביס מבעישון כדי להגיע לאותה רמת ההשפעה, ולכן אידוי מאוד חסכוני והקנביס שקניתי היה מחזיק לי לתקופה ארוכה יותר. באידוי גם ההבדלים בין זני הקנביס השונים היו הרבה יותר מורגשים ונהייתי כל כך אובססיבי בחקר הצמח עד לרמה שבתקופה מסוימת החזקתי 7 זנים שונים, קניתי מכשיר אידוי נוסף שנתן חווייה קצת אחרת והייתי לפעמים דופק באצבעותיי על הוריד בזרוע שלי כהשתעשעות עם עצמי שאני כמו נרקומן.
הרגשתי שגיליתי מחדש את הצמח ונזכרתי באיציק ובזמנים שהיינו מעשנים יחד, חשבתי איך הוא בטח היה נהנה לאדות איתי ולפעמים הייתי לוקח שאיפה ארוכה מהמכשיר, מרים אותו למעלה כמו כוסית ואומר בקול: "זה בשבילך איציק!".
בזמן שגרתי בבית ילדותי עדיין הייתי עושה מדי פעם הליכות ארוכות בהן ראיתי סוג של אותו "מאמץ העל" עליו גורדייף דיבר וכמו בטיולים במדבר באילת המשכתי להתמסטל, לא לאכול ולא לעשות כמעט עצירות מנוחה בהליכות. רציתי לראות עד כמה אני יכול למתוח את גבול היכולת שלי, רציתי לברוח מהחיים שלי ולגמור את עצמי בתקווה שאתעלף, הרגשתי שאני כשלון והתנחמתי בסיפוק מהגעה ליעד שהגדרתי לעצמי, מהשגת מטרה ברורה ומוחלטת, סיפוק מלהצליח לפחות במשהו אחד בחיים שלי. השיא היה בשבוע יום ההולדת ה36 שלי בו "חגגתי" עם שלוש הליכות ארוכות במיוחד מהזריחה ועד השקיעה מבלי כמעט לעצור, כ40 קילומטר כל פעם לכיוון אחר, כשבסוף ההליכה חזרתי בתחבורה ציבורית ובין כל יום הליכה ריווחתי ביום מנוחה להתאוששות – הלכתי על חוף הים צפונה, אחר כך מזרחה לפנים הארץ וביום ההולדת עצמו על חוף הים דרומה.
השיפוץ בבית הסתיים לאחר שנה בקיץ 2019, כשאני נתון ללחץ רב בשל איחור רציני במועד שתוכנן לסיום העבודות, ונכנסו שוכרים. עברתי להתגורר בדירה של אמי בתל אביב והמשכתי לשמור על חיות בבתים אחרים מדי פעם. בתקופה זו כבר התחלתי לעזור לידידה שלי, בת הזוג לשעבר של איציק, בהסעות של אביה חולה הסרטן לטיפולים תמורת תשלום כי היא הייתה בת יחידה שעבדה במשרה מלאה ולא היה לה זמן פנוי ולא מישהו אחר שיעזור לה, ואני עדיין הייתי מובטל ושמחתי לעזור. ראיתי בעזרה לידידה סוג של הכרת תודה על המאמצים שעשתה בזמן שניהלה את ההרכב של איציק בו ניגנתי, מאמצים שבזכותם המוזיקה שלנו הגיעה לאנשים.
לאחר סיום השיפוץ התחלתי את תהליך הגמילה שלי מקנביס, לאחר שהייתי כבר חצי שנה נקי מניקוטין וקפאין. המטרה שלי בהתחלה לא הייתה להפסיק לגמרי אלא להשיג שליטה בצריכה ולהגיע למצב של שימוש מאוזן במינונים ותדירות נמוכים יותר. החלטתי לצאת לבד לשבוע קמפינג, הבאתי איתי מעט קנביס שצרכתי ביומיים הראשונים ונשארתי עוד כמה ימים בטבע מבלי שיש לי חומר לשימוש. לאחר כמה שנים בהן לא היה יום אחד בו לא הייתי מסטול – היום הראשון שלי ללא קנביס הרגיש לי כגהינום, לא ישנתי כל הלילה, ישבתי ברכב שלי עם דלתות וחלונות סגורים וצרחתי עד עומקי נשמתי. לאחר שבוע הקמפינג חזרתי לבית אמי, שם עוד היה לי קנביס, ובמשך כמה ימים הצריכה שלי הייתה נמוכה מהרגיל אבל מהר מאוד חזרתי לשימוש מאסיבי מסביב לשעון. יצאתי פעמיים נוספות לשבוע קמפינג באזורים שונים בארץ, במרווח של כחודש בין כל פעם וכשבקמפינג אני עושה הפסקה מצריכת קנביס במשך כמה ימים, אבל שוב ושוב לא הצלחתי להביא את עצמי למצב של צריכה מאוזנת יותר ותמיד חזרתי לשימוש מופרז וקיצוני.
במהלך הקמפינגים נכנסתי למעין "מצב ססיוני" – ישבתי פעמיים ביום למדיטציה וכמעט ולא אכלתי, ומצבי הנפשי היה קשה מאוד מכיוון שעקב השימוש היומיומי ארוך הטווח בקנביס כבר לא הייתי מורגל להתמודד עם הרגשות הכואבים שהציפו אותי בימים שעשיתי הפסקה מצריכת הצמח. הרבה ארועים מודחקים מהעבר עלו בי בעוצמה שהתקשיתי להכיל, במיוחד מקרים מהקבוצה בהם נפגעתי, ופקדו אותי געגועים עזים אל איציק עם זכרונות מהמוזיקה שניגנו יחד ומאותה התקופה לאחר שעזב את הקבוצה כשהייתי קר ושיפוטי כלפיו, ותהיתי כמה השהייה בקבוצה השפיעה על היחס שלי אליו ועל המצב הנפשי שלו וחשתי חרטה עמוקה על איך שהתנהגתי אליו ועל כך שהבאתי אותו לקבוצה.
באותם החודשים שגרתי אצל אמי בתל אביב הייתי עושה לפעמים הליכות ליליות שבמהלכן הטחתי בזעם אל הקרקע כל קורקינט שעמד בדרכי (באותו הזמן אזורי החניה של הקורקינטים להשכרה עוד לא היו מוסדרים והם היו מפוזרים על המדרכות). חשבתי על הרעיון של לגור ברחוב ובחנתי איך הומלסים חיים, התחלתי להציץ בשקיות על ספסלים בהן נתקלתי ואם היה בהן אוכל שנראה במצב סביר אכלתי אותו. כמו כן נסעתי באופן קבוע לקחת אוכל בחינם ממסעדה הודית שחילקה את השאריות בסוף כל יום.
במהלך הקמפינג השני קראתי ספר בשם 'שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד', שמצאתי על ספסל ברחוב. כשנתקלתי בספר הכריכה שלו נראתה לי כמו מדריך סתמי להצלחה עסקית אבל חשבתי לעצמי שאני כל כך לא אפקטיבי שאין לי מה להפסיד מלנסות לקרוא אותו. הספר הפתיע אותי בזוויות ראייה על החיים שהיו חדשות עבורי, במיוחד בדגש והחשיבות שהסופר, סטיבן קובי, שם על היחסים ואופן התקשורת בין אנשים והצורה המדויקת בה ניתח התבוננות פנימית על מצבי קונפליקטים שונים בחיים. בבסיס הלימוד שלו היה רעיון ההכרה באפשרות של כל אדם להתבונן בעצמו ולהתחבר אל מרווח הפסקה בין הגירוי והתגובה בעולמו הפנימי, אפשרות שלדברי קובי הכרחי להאמין בה על מנת שתתקיים ושמתוכה הוא קורא להיות פרואקטיבי (פעיל ויוזם) במקום ריאקטיבי (תגובתי) ולנסות להתמקד בעשייה פרקטית במקום בדאגה על דברים שאין לי יכולת השפעה עליהם. זה התחבר לי למשפט שסבא שלי מצד אמי היה אומר – "מי שמדבר לא עושה", וכמו ספרו של אקהרט טולה גם הספר הזה חיבר אותי מחדש לרעיונות שהיו בקבוצה ממקום אחר ויותר חיובי. אחד הרעיונות המרכזיים שבספר היה החשיבות וההשפעה של שימוש במחשבה, דמיון וכתיבה בהקשר של בניית הערכה עצמית וחיפוש משמעות בחיים, ובסוף כל פרק ניתנו תרגילים מעשיים כמו למשל ללכת למקום שקט בטבע ולחפש בתוך עצמי עקרונות ומטרות חיים שמגדירים אותי, לכתוב אותם ולנסות לחיות לפיהם כשאני נשאר בחיפוש מתמשך הבוחן מחדש ומשנה אותם באופן תדיר בהתאם לתחושה הפנימית.
כשהתחלתי להתנסות בתרגילי הכתיבה האלה הרגשתי שהם נותנים לי כיוון חיובי לאפשרות של שינוי פנימי באופן הפוך מהגישה שהייתה בקבוצה – גישת חיפוש באמצעות תחושה של הגוף וחיבור לשקט פנימי, גישה שבה אני באופן תדיר שם בשאלה את ההגדרה העצמית והרצונות שלי מבלי להשתמש במחשבה או לנסות לתת תשובות. למרות שבקמפינגים ישבתי למדיטציה, התחברתי מחדש אל התחושה של הגוף והשקט הפנימי והרגשתי שיש לזה מקום בחיים, התחלתי להבין שבתקופות ארוכות בזמן שהייתי בקבוצה שאפתי למצב השקט הזה כל הזמן במשך כל היום וזה כנראה ביטל אצלי דיאלוג פנימי חשוב ו"מחק" את הזהות שלי יותר מדי, באופן שהזיק לי נפשית. היו בספר אלמנטים נוספים הפוכים מהקבוצה, כמו ההוראה לנסות ללמד אחרים את הנושאים שבספר תוך כדי קריאתו כדי להבין ולהפנים את הדברים טוב יותר, ולראות באנשים את האפשרות והיכולת שלהם להשתנות לטובה ולצמוח ולנסות לתרום לכך, בניגוד להוראת הסודיות שהייתה בקבוצה והראייה הפסימית שבספרי גורדייף ואוספנסקי שהרוב המוחלט של האנשים ישנים ואבודים.
מצד אחד חשבתי לעצמי שאין מקום להשוות בין אותו הספר לקבוצה ושאלה שני דברים שונים, שהספר מעשי ולא "רוחני" כמו ספרי גורדייף ועבודת הקבוצה אבל מצד שני מצאתי ביניהם הרבה קווים מקבילים ועלו בי שאלות: האם השהייה שלי בקבוצה השפיעה באופן תת מודע על ההערכה העצמית שלי והאמונה הבסיסית ביכולת העצמאית שלי לא להיות תפוס כל הזמן בתגובתיות, עם המוטיבים החוזרים שמצביעים על כך שאני ישן, מכאני ואוטומטי, לא עובד (פנימית) מספיק, לא מעריך מספיק את מה שאני מקבל בקבוצה ונמצא כל הזמן בהכנה למשהו שיגיע רק בעוד הרבה שנים? האם הסודיות וההוראה המתמדת לחזור לתחושה של הגוף גרמו לכך שתכנים ורשמים מהקבוצה חדרו לעומק התודעה שלי ללא עיבוד או סינון, מבלי שהייתי מודע להשלכות של זה? האם הקבוצה שימשה עבורי כאמצעי הדחקה למוות של איציק? האם המשפחה השבורה בה גדלתי והעובדה שנכנסתי לקבוצה בגיל צעיר טרם אישיותי התפתחה מספיק, גרמו למכשולים בהתפתחות הרגשית שלי ולכך שראיתי באיריס דמות הורה אידיאלית? האם הציות העיוור לדמות הורה הוא קל ונוח כי זה משרה תחושת בטחון ומסיר מעצמך אחריות? האם תחושת המשפחתיות בקבוצה שתמיד קיבלה אותי בשקט וללא ביקורת השפיעה על היחסים שלי עם משפחתי וחבריי, איתם התקשורת הייתה יותר מורכבת ומאתגרת? האם הקבוצה הייתה עבורי חוף מבטחים מנחם לעולמי הרגשי באופן שסגר אותי רגשית אל משפחתי וחבריי ושמנע ממני לחפש נחמה באנשים הקרובים אלי באמת ובתוך עצמי? עד כמה הצורך להיות חלק ממשהו יכול לעוור? האם החוויות החזקות שעברתי בקבוצה קשורות באופן ישיר אל מצב המתח והלחץ בו הגוף שלי היה כשהרעיבו והתישו אותי בססיונים, מצב שגורם להפרשות כימיות במוח המשפיעות על החושים? האם התנועות נחוו באופן עוצמתי רק בגלל היחס המקודש אליהן והמיסטיפיקציה שאפפה סביבן? האם זה בכלל משנה מה התנועה עצמה שעושים או רק העבודה יחד ככיתה קשובה היא עיקר החווייה שבתנועות, גם אם מתרגלים תנועות אחרות לגמרי משל גורדייף? האם הנגינה בקבוצה במשך כל השנים השפיעה על עולמי המוזיקאלי הפנימי שהיה תמיד בהשפעת המוזיקה של התנועות ומה החשיבות של ליצור מוזיקה ממקום ניטרלי ונקי לחלוטין ללא כל השפעות מבחוץ?
נזהרתי מלהסיק מסקנות ברורות אבל הלכתי וראיתי יותר ויותר הקשרים שליליים לקבוצה והבנתי שאחרי שעזבתי את הקבוצה התחלתי מיד להדחיק את כל מה שעברתי בה בעזרת הקנביס.
באותה התקופה חבר שלח לי ראיון עם אתלט-על אמריקאי מפורסם בשם דייויד גוגינס בו הוא סיפר על חייו: איך גדל בתנאים קשים, היה מדוכא, בעל ערך עצמי נמוך ועם הרבה משקל עודף ואיך לבדו, בעבודה קשה וארוכה וללא עזרה חיצונית הצליח לצאת מהמצב הזה, ירד במשקל ונכנס לכושר, ביסס בתוכו הערכה עצמית גבוהה והגיע להישגים יוצאי דופן שנראו עבורו בלתי אפשריים, כמו להתקבל ליחידת ה'SEAL' המובחרת בצבא ארה"ב, להשתתף בתחרויות מרתון הקשות ביותר בעולם ולסיים בהן במקומות הראשונים ולשבור את שיא גינס במספר עליות מתח במשך 24 שעות. צפיתי בעוד כמה ראיונות עם גוגינס, שסיפור חייו מעורר ההשראה כלל שיטות שונות למשמעת עצמית שפיתח לבדו והביאו אותו לצאת מאזור הנוחות שלו במאמצי העל שלקח על עצמו וגם הוא, כמו בספר '7 ההרגלים..', שם דגש על דיאלוג פנימי ופיתוח הערכה עצמית. נגע בי במיוחד האופן הכנה בו דיבר על איך שהוא הפסיק לרחם על עצמו ולהסתכל על אחרים כמוצלחים יותר ממנו כי קיבלו נקודת התחלה טובה יותר משלו בחיים, ובמקום זה התחיל להאמין בעצמו והפך דווקא את החולשות והעבר הפצוע שלו למקור הכוח המניע שלו.
לאחר שחזרתי מהקמפינג השני הלכתי להופעת קלאסיקות 'רוק מתקדם' של הרכב ותיק שניגן בו אותו הבאסיסט שהיה איתי בהרכב של איציק. לאחר לא מעט שנים בהן ההרכב לא היה פעיל הגיעו להופעה הרבה מאוד אנשים והפתיע אותי שיש עוד קהל שצמא למוזיקה הזאת. לראות על הבמה את הבאסיסט שניגנתי איתו את סגנון המוזיקה הזה בעבר החזיר אותי אחורה בזמן.
בקמפינג השלישי והאחרון שעשיתי קראתי את הספר 'האדם מחפש משמעות', שחיבר אותי מחדש אל תחושת שליחות שהייתה בי עוד לפני שהצטרפתי לקבוצה – להלחין ולנגן מוזיקה מרגשת ומאתגרת ולהמשיך את הקו המוזיקאלי של ההרכב של איציק בו ניגנתי. נזכרתי בזמנים שאיציק ואני הופענו עם ההרכב ואת תחושת המשמעות שמילאה אותי אז, והרגשתי שאני מוכרח יום אחד להקליט את היצירות של איציק אותן לא הספקנו להקליט וגם לחזור להלחין בעצמי. התעוררה בי הערכה מחודשת למוזיקה של אותו ההרכב וניגנתי שברי מנגינות מיצירותיו על גיטרה שהבאתי לקמפינג, וגם התבהרה בי ההבנה שבמשך כל השנים לא נגעתי במוזיקת ה'רוק מתקדם' בגלל שהייתה קשורה אצלי כל כך חזק לאיציק ולכאב על המוות שלו אותו הדחקתי. במהלך אותו הקמפינג איציק "רדף אותי", ראיתי את הפנים שלו בכל מקום וניהלתי איתו שיחות בקול, כשפניי מתכסות בדמעות שלא הפסיקו לזלוג.
כשחזרתי מאותו הקמפינג התחברתי מחדש אל איציק דרך המוזיקה: הקשבתי לאלבום שהקלטנו יחד לאחר הרבה שנים שנמנעתי מלהאזין לו, הסרטתי את עצמי מנגן עיבוד לסולו גיטרה שהכנתי לאחת היצירות של איציק מהאלבום, ושיתפתי את הסרטון בפייסבוק. מצאתי בין חפציי חלילית פלסטיק שאיציק פעם נתן לי במטרה שאלמד לנגן עליה, מה שמעולם לא קרה, ובמשך כמה שבועות ישבתי ולמדתי סוף סוף לנגן על החלילית בזמן שאני חושב על איציק.
לאחר שלושה חודשים של נסיונות כושלים להפחית מכמות צריכת הקנביס נשארתי בבית אמי ובפעם הראשונה מזה כשלוש שנים סיימתי את הקנביס שהיה לי מבלי להצטייד במלאי חדש מראש. הלילה בו אידתי את שארית הקנביס שלי היה קשה במיוחד, התפשטה בי חרדה בגלל שסיימתי את כל המלאי שלי ולא הייתה לי גישה מיידית לאמצעי בריחה והדחקה, ראיתי כמה אני חלש אל מול ההתמכרות העמוקה שלי ונגעלתי מעצמי. מאותו הלילה הפסקתי לצרוך קנביס וגם מאלכוהול הקפדתי להתנזר כדי למנוע החלפת אמצעי בריחה אחד באחר. הגמילה הייתה קשה פיזית ונפשית, בהתחלה היה לי קשה מאוד לישון, הייתי במצב ניורוטי בו כל החושים שלי התחדדו והציפו אותי, ולאחר שבוע של עירנות יתר הגיעה עייפות כבדה שאפפה אותי ובמשך כמה ימים ישנתי שעות על גבי שעות. כבר כמה שנים הייתי בכל לילה הולך לישון תמיד מעולף מהקנביס שגרם לי לא לחלום (או לא לזכור את החלומות), ובחודש הראשון לגמילה ההתעוררתי מחלומות בבהלה מעצם שינוי מצב התודעה אליו כבר לא הייתי מורגל והייתי חרד מלחזור לישון. בזמן התקופה הזאת התחלתי להתנצל בפני אנשים על התנהגות תוקפנית שלי כלפיהם בעבר, חידשתי קשרים שניתקתי באכזריות והבנתי שהקנביס הכניס הרבה עצבנות ואגרסיביות לחיי.
הייתי מוצף רגשית ותהליך האבל על איציק שהחל כשנה לפני באזכרה שלו והמשיך בקמפינגים עדיין לא הסתיים, בכיתי הרבה לבדי וגם עם אנשים מסביבי באזכרה לשנה ה11 למותו של איציק שהתקיימה באותו החודש.
לאחר כחודש הפסקה מהקנביס שמרתי על חתולה של חבר בדירה בפלורנטין וראיתי בעמוד פייסבוק של הקבוצה פרסום על מפגש פתוח למתעניינים חדשים בימים הקרובים, כשכתובת המפגש הייתה במרחק דקות ספורות מהדירה. כבר נתקלתי בעבר בפרסומים של אותם מפגשי גיוס אליהם חשבתי להגיע ואולי להתעמת עם הנוכחים ולהזהיר את המתעניינים החדשים, אבל עד אז זה לא קרה והפעם כשהייתי נקי מקנביס עלה בי צורך חזק ללכת ולראות איך אני מגיב ומתמודד עם מפגש כזה לאחר יותר משש שנים מאז שעזבתי את הקבוצה, וכך עשיתי מבלי שהודעתי מראש לאף אחד על הגעתי. בפתח הבניין קיבלו אותי שניים שהצטרפו לקבוצה בשנותיי האחרונות בה וקראו לעברי "הפסנתרן!", חיבקו אותי וכיוונו אותי אל חלל המפגש שם היו שלושה חברים נוספים שהכרתי, ביניהם אחת שהייתה איתי עוד מההתחלה בקבוצת ההכנה שלי, ואותו הוותיק שהיה בדרך כלל בתפקיד המשיב הראשי כשאיריס הייתה בחו"ל. היו עוד שניים שלא הכרתי שהבנתי שהצטרפו לקבוצה לאחר עזיבתי ועוד שלושה "מועמדים" חדשים. איריס, כפי שצפיתי, לא הייתה שם. הייתי במתח וחרדה מאיך שיקבלו אותי אבל כולם שמחו לראות אותי ובמשך כמה דקות עד שהמפגש התחיל הגישו לי מרק ושוחחתי קצרות עם מכריי. אחת מהמועמדים קלטה שהנוכחים הופתעו מהגעתי ושיש עניין סביבי ושאלה אם אני מהקבוצה ועניתי לה רק "לשעבר" מבלי להרחיב.
בדירת הסטודיו הקטנה שהייתה של אחת מחבריי הקבוצה היו פרוסים אותם שטיחים כחולים ועליהם אותן הכריות הסגולות וכתומות וכשהתיישבתי בתנוחת המדיטציה הייתה בי תחושה מוזרה של חזרה הביתה. בתחילת המפגש היו כמה רגעים של שקט עם עיניים עצומות ללא הדרכה מסוימת ובהמשך שיחות, הקראת טקסט והשמעת מוזיקה, שבמהלכם נשארתי יושב זקוף ושקט במשמעת שתורגלה במשך שנים וחזרה פתאום לחיים. חבריי הקבוצה שהכרתי ענו לשאלות המועמדים והוותיק השיב כסיכום אחריהם, לפי המסורת. באחת הפעמים הוותיק ענה למישהו ש"רק יחידיי סגולה מעטים יכולים להתפתח ולהשתנות ללא עזרה של קבוצה" וכששמעתי את המילים האלה משהו בתוכי התפוצץ מזעם וחשבתי לעצמי: "מי אתה ומה אתה בכלל יודע שתגיד למישהו שהוא לא יחיד סגולה ותקבע לו שהוא חייב את הקבוצה?!?" והבנתי כמה האמירה הזאת מסוכנת, מורידה את הערך העצמי ומפתחת תלות בקבוצה, ובהמשך המפגש שאר חברי הקבוצה חזרו בתשובותיהם על משפט דומה שנראה ששיננו מהוראות שקיבלו מאיריס. בסוף המפגש אכלתי מאפה שהוגש והשארתי 20 ש"ח על האוכל כפי שהתבקש בפרסום. הוותיק האחראי ניגש אלי ושאל "אתה חוזר אלינו?" ואני סיפרתי לו על ההתמודדות שלי עם גמילה מקנביס ושאין לי כרגע פרנסה ובית משלי ואמרתי בנחמדות "אולי בהמשך", למרות שלא הייתה לי באמת שום כוונה לחזור לקבוצה. עזרתי לקפל את השטיחים ולהעמיס אותם ואת הכריות לרכבים ועברה בי מחשבה לגשת אל אחד המועמדים החדשים ולהגיד כמה מילות אזהרה על הקבוצה, אבל לא עשיתי זאת. נפרדתי לשלום וברגע שהייתי שוב לבד והתרחקתי כמה מטרים נפלו עלי חרדה וקוצר נשימה מלווים בכעס ותחושת גועל משולבים בשמחה שאני כבר לא חלק מהדבר הזה והמבט של חבריי לקבוצה שהיו במפגש נשאר לי בראש, מבט שנראה לי מת ומדוכא.
באותה התקופה גם נסעתי למקומות בהם היו בעבר פעילויות של הקבוצה, מתוך איזה געגוע וכדי להתמודד עם הרגשות שהמקומות האלה מעוררים בי: כמה חודשים לפני אותו מפגש גיוס הלכתי לדירה של איריס, היה בי דחף לעלות שוב באותן המדרגות שעליתי בהן במשך שנים וככל שהתקרבתי אל הבית נהייתי יותר ויותר חרד עד שהגעתי וראיתי שהמקום ריק, מפורק ונמצא בתהליך שיפוץ, ובהמשך הלכתי אל אותו המתנ"ס בו היינו מקיימים את כיתות התנועות ופעילויות נוספות.
חודשיים אל תוך הגמילה, כשמצבי הפיזי והנפשי הלך והתאזן, הלכתי לארבע מפגשים שבועיים של מכורים לקנביס שהדריך מטפל אליו הגעתי דרך קבוצת פייסבוק בנושא. במפגשי קבוצת התמיכה הישיבה במעגל עם אנשים שמשתפים מחייהם מול מנחה הזכירה לי את הישיבות במעגל בקבוצה של איריס וזה גרם לי בהתחלה להכנס לחרדה אבל לאט לאט השתחררתי כי המפגשים בקבוצה זו היו יותר משוחררים, בישיבה נוחה על ספות ודיבור חופשי ופתוח, והרגשתי שחוויתי שם סוג של תיקון בנוגע לסיטואציה של מפגש קבוצתי. בגלל שלקנביס יש מוניטין נפוץ וגדל של סם קל שלא מזיק או ממכר היה לי צורך לקרוא עדויות של מכורים בקבוצות אינטרנט ולפגוש מכורים אחרים באותה קבוצת התמיכה כדי להרגיש שאני לא לבד במערכה, ולהיות מסוגל לשתף את חוויית הגמילה שלי עם אנשים שמבינים וחולקים את אותם התחושות והקשיים. לאחר חודש של מפגשים שבמהלכם הרגשתי חיזוק מסוים בנוגע לגמילה שלי לא המשכתי לעוד מפגשים והמנחה אמר לי בעקבות הדברים ששיתפתי בקבוצה שלדעתו כדאי לי ללכת לטיפול וחשבתי על זה גם בעצמי אבל הרגשתי שאני צריך למצוא את דרכי לבד. היה לי זכרון רע מאותו הפסיכולוג שאיריס בזמנו שלחה אותי אליו, זכרון שהרתיע אותי מלבחור במסלול הזה למרות הידיעה שאצל מטפל אחר החוויה שלי כנראה תהייה שונה מבעבר ושאני היום אדם שונה ממה שהייתי אז.
בתחילת תקופת הגמילה ישבתי למדיטציה באופן יומיומי יחסית קבוע, מתוך הקשבה לצורך פנימי שהתחיל עוד בקמפינגים ולאחר הרבה שנים שכמעט ולא הייתי יושב, והמדיטציה עזרה לי לא להתפס חזק מדי אל רגשות ותחושות שליליים, ובכך להיות סבלני וסובלני יותר אל אחרים ואל עצמי. כשישבתי למדיטציה נזכרתי בהדרכות של איריס לתרגיל הישיבה, כמה הקול שלה היה בלתי נסבל, ולחוות מדיטציה באופן קבוע לאורך זמן, בשקט וללא הדרכה מקול חיצוני הרגיש לי הרבה יותר נכון. בהתחלה מדטתי לפי הנחיות תרגיל הישיבה של הקבוצה ולפעמים ישבתי עם טיימר מבלי לעשות דבר וללא נסיון יזום להתחבר לתחושה של הגוף, ומדי פעם הגיעו מעצמם אותם רגעים של שחרור, שקט ותחושה שהכרתי מפעם.
כשחזרתי למדוט חיפשתי באינטרנט מידע על סוגי מדיטציה אחרים ודיי מהר גיליתי שתרגיל הישיבה שניתן בקבוצה היה תרגיל סריקת תחושת איברים בסיסי ונפוץ מאוד שמכנים 'מיינדפולנס', שאולי גורדייף היה בזמנו מהראשונים שהביא אותו למערב אבל לא מצאתי בתרגיל משהו ייחודי המבדיל אותו מגרסאות ה'מיינדפולנס' הנפוצות, מלבד הסדר והכיוון הספציפיים של הסריקה ואופן החלוקה של האיברים, שלא נראו לי משמעותיים.
במשך שנים הקנביס היווה את מרכז עולמי ולאחר שהעלמתי אותו מחיי נותרה בי תחושת ריקנות עמוקה שהיה לי קשה להכיל אבל למרות זאת לא הרגשתי פיתוי לחזור להתמסטל גם כשהייתי בסיטואציות שעישנו ליידי, כי הזכרון הטראומטי מהקשיים הפיזיים והנפשיים של החודש הראשון לגמילה שלי היה חזק יותר מאותה הריקנות ולא רציתי לחזור לנקודת ההתחלה ולעבור שוב את אותו הסבל. לאט לאט דברים שונים החלו למלא את חיי במקום אותה תחושת ריקנות:
עדיין עזרתי לידידה, האקסית של איציק, בהסעות אביה חולה הסרטן לטיפולים וגם סייעתי לו בעוד דברים שהיה צריך. אביה של הידידה נתן בי אמון והרגשתי שאני מחוייב ונותן מעצמי למישהו שבאמת זקוק לי באופן קריטי ושאני ממלא תפקיד חשוב, בניגוד לשאר העבודות בהן עסקתי בעבר; המגע הקבוע עם אנשים שחלקם קרובים לסוף חייהם, בביקור השבועי עם האב במחלקה האונקולוגית, עימת אותי עם החולי והמוות שיכולים להגיע גם אלי בכל רגע, גרם לי להעריך את החיים והבריאות שלי ודירבן אותי לנסות לחיות באופן מלא, לעשות את כל הדברים שאני באמת רוצה אבל נרתע מלעשות, כדי לא להגיע לסוף החיים מלא בחרטות על מה שפיספסתי; חזרתי להתאמן בפתרון מהיר של קובייה הונגרית באופן רציני יותר וכששברתי שיאים אישיים חדשים, לאחר הרבה שנים שהייתי תקוע באותו זמן פתרון, הרגשתי התלהבות והתרוממות רוח ובכך סייעתי למנגנון התגמול שלי להשתקם לאחר שהיה קשור חזק לקנביס ונהניתי מהתחרותיות הזו מול עצמי; עדיין גרתי רוב הזמן אצל אמי, עזרתי לה בקניית מצרכים, בבישולים ועוד, והרגשתי שאני תורם למשק הבית ומסב נחת לאמי; התחלתי בהדרגה לעשות אימוני כושר שגרמו להפרשה טבעית של כימיקלים מרגיעים במוח ועזרו לשחרר לחצים, התמדתי באימונים עד שנהיו לשגרה קבועה ובהמשך גם התחלתי לעשות ריצות ארוכות שאיתגרו אותי; הרגשתי שאני מסוגל להיות יותר קשוב ומכיל בשיחות עם אנשים בניגוד למצבי המעורפל מקנביס בעבר, זו הייתה עבורי חוויה חדשה ומעוררת וכשהייתי שואל את חבריי אם הם חשו בשינוי שחל בי מאז שהפסקתי עם הקנביס הם היו מתארים התרשמויות חיוביות ששימחו אותי.
העובדה שהצלחתי לצאת מהתמכרות ששנאתי ורציתי להפסיק ללא תקווה במשך שנים מילאה אותי בתחושת בטחון, נצחון והערכה עצמית. ההפסקה הזאת הייתה משמעותית עבורי, משמעותית הרבה יותר מההפסקה מלפני 15 שנה בתחילת דרכי בקבוצה שהגיעה ממקור חיצוני – מאיריס שאמרה שהקנביס מפריע לעבודה בקבוצה ומתחושת אי הנעימות במפגשי הקבוצה הראשונים כשעדיין עישנתי, ולא מדיאלוג ורצון פנימיים משלי כמו בהפסקה הנוכחית.
בשיחות עם חברים וקרובי ומשפחה הייתי פתוח וחשוף, שיתפתי בתהליך הגמילה שאני עובר וגם בדברים קשים שעברתי בקבוצה עליהם לא סיפרתי לאיש במשך שנים, בגלל הנחיית הסודיות של הקבוצה ובהמשך בגלל שהדחקתי את הפרק הזה של חיי עם הקנביס ורציתי לשכוח הכל. להוציא סוף סוף את הסודות האלה החוצה היה תהליך מאוד משחרר שחיבר אותי עם האנשים הקרובים אלי והביא אותי להבנה שכשהייתי בקבוצה השמירה על הסודיות גרמה לי לתחושת הפרדה וריחוק מאנשים שמחוץ לקבוצה. סיפרתי לקרובת משפחה על התקפי החרדה שלפעמים היו פוקדים אותי והיא ייעצה לי לנסות לקחת נשימות ארוכות ועמוקות כדי להרגע, וכשניסיתי את זה הרגשתי שזה עוזר לי ונזכרתי באיסור המוחלט על התעסקות בנשימה שהיה בקבוצה שכנראה השאיר בי עדיין רתיעה מסוימת מהנושא מבלי שהייתי מודע לכך, גם שנים לאחר שיצאתי מהקבוצה.
התחלתי לכתוב מסמך על התקופה שלי בקבוצה, מתוך צורך בעיבוד כל מה שעברתי ותקווה שהכתיבה תתרום לתהליך ריפוי מהפגיעות שספגתי בקבוצה, אבל לאחר כמה עמודים זנחתי את העניין.
אצל אמי היה פסנתר עליו ניגנתי אלתורים פרועים שעזרו לי להשתחרר רגשית. לפעמים בזמן הנגינה הייתי נזכר בכיתות התנועות והייתה עולה בי פנטזיה לנגן עוד פעם אחת בכיתת תנועות, להגיד לחברי הקבוצה שאני מקדיש את הכיתה לאיציק ולהוסיף בסיום הכיתה כמה מילים חתרניות בנסיון לשחרר את הנוכחים מאחיזת הקבוצה. נזכרתי איך איריס כל הזמן הינדסה את נגינת האלתורים שלי בהוראות לנגן חלש יותר, פשוט יותר, לאט יותר… וכשניגנתי עכשיו לבד הייתי בכוונה מאלתר באופן הפוך – פרוע ורועש עד כדי הטחת אגרופים לקלידים, בשילוב צלילים צורמים ומקצבים עמוסים והייתה בחוויה הזו מעין שחרור מהנגינה בתנועות. עדיין הרגשתי צורך בסגירת מעגל עם הפסנתרן שהייתי בקבוצה ונזכרתי באחד הקטעים הראשונים שאיריס נתנה לי להתאמן עליהם, יצירה רגועה ומרגשת שאיריס הייתה מנחה אותי לנגן לאט מאוד כשאני מרגיש נשימה בין אקורד לאקורד. מצאתי את חוברת התווים של התנועות ואת היצירה, התאמנתי עליה במשך תקופה עד שהצלחתי להקליט אותה כראוי בטלפון ושלחתי את ההקלטה לאיריס, קציר, גורי והוותיק שהיה בפגישת הגיוס בה הייתי, ורק הוותיק מהפגישה וגורי הגיבו בהודעת 'אמוג'י' של ידיים קדות.
לאט ובעקביות חזרתי להלחין בצורה המסורתית של כתיבה על דף, כשאני מלווה במלחמה פנימית מול הפחד מכשלון והדיבור הפנימי שאומר שאני כבר זקן וחלוד מדי. לאחר כמה שרבוטים נסיוניים התמקדתי ביצירה לארבעה כלים עליה עבדתי במשך כמה חודשים עד שסיימתי אותה. הרגשתי שחזרתי למקור שלי, שהתחברתי מחדש לחלום ישן שנזנח ונשכח ממזמן. כשהלחנתי הייתי בדיאלוג פנימי עם איציק וחשבתי על כמה הייתי רוצה להשמיע לו את מה שאני מלחין, ויחד עם הכאב הקשה מהגעגוע אליו מילאה אותי גם תחושת שליחות וייעוד אותה חיזקה ההתלהבות מהמוזיקה שאני יוצר.
עלה בי צורך לסגירת מעגל מול איריס, להפגש איתה ולהגיד לה בצורה רגועה מה התובנות שלי מהתקופה בקבוצה, להצביע על פעולות שעשתה בהן לדעתי עברה את הגבול ופגעה בי, ובעיקר להוכיח לעצמי שאני כבר לא תחת שליטתה. התחלתי עם איריס התכתבות באי-מיילים בצירוף לינקים לסרטונים שלי מנגן שהעליתי לאחרונה ליוטיוב אליהם לא התייחסה, ביניהם אחד מאותם אילתורים פרועים על הפסנתר, כי רציתי שתשמע איך אני מנגן כשאני לא תחת שליטתה. באותה התקופה הקורונה כבר החלה להתפשט בעולם עם סגרים והנחיות לשמירה על ריחוק חברתי ושמחתי על המחשבה שכנראה יש פחות פעילויות של הקבוצה ובכך אולי פוחתת ההשפעה של איריס על חברי הקבוצה:
28 מאי 2020
נושא אי-מייל: פגישה
אני:
היי איריס מה שלומך?
אני רוצה להתנצל על המיילים וההודעות התוקפניים ששלחתי לך לפעמים במהלך השנים האחרונות. מאז שעזבתי את הקבוצה נכנסתי בהדרגה למעגל התמכרות קיצונית לקנביס ועכשיו לאחר קשיים רבים אני נקי כבר חצי שנה וגם בטבק, אלכוהול וקפאין אני לא נוגע. בתהליך ההתנקות הבנתי בין השאר שהקנביס הכניס הרבה אגרסיביות לחיי ומצאתי את עצמי מתנצל בפני הרבה אנשים שהתנהגתי אליהם מגעיל ו/או חתכתי אותם מחיי.
אני אשמח להפגש איתך על חומוס או חליטת תה צמחים ללא קפאין.
אני נפגעתי ממך ומהקבוצה אבל כבר התגברתי על זה והייתי רוצה לדבר פנים מול פנים בצורה רגועה ומכבדת גם על השנים שחלקנו בקבוצה וגם סתם כך כשני חברים ותיקים. משער ששמעת שהגעתי בהפתעה לפגישת הכנה אצל ד' וגם שלחתי לך בוואטסאפ הקלטה שלי על הפסנתר של קטע ממוזיקת התנועות אבל לא יודע אם קיבלת ואולי דברים אלה מראים שהגישה שלי כבר לא תוקפנית ואני בא בגוד וייבז.
אני לא מתכוון לחזור לקבוצה אבל יש לי צורך נפשי/פסיכולוגי להפגש איתך ולתת סיום בתו חיובי יותר מאיך שהסתיים הקשר בינינו כי למשך תקופה ארוכה היית דמות מאוד משמעותית בחיי ואני מרגיש משהו בלתי פתור שקצת "יושב עלי". אני מקווה שתשארי פתוחה ותסכימי להצעתי.
בברכת חג שבועות שמח
אורי
נ.ב.
לאחרונה אני מאלתר הרבה על הפסנתר שאצל אמי, זה תיעוד של אחד מאילתורים אלה
***(לינק יוטיוב מצורף)
איריס:
שלום אורי,
אני שמחה לשמוע שאתה בכיוון של החלמה! הדברים שכתבת מאד מרגשים ומלאי תקווה לעתיד טוב יותר עבורך.
אין לי כל התנגדות שניפגש כשיתאים ויתאפשר כדי לסגור את המעגל, רק שכרגע לצערי זה לא רלוונטי בגלל התנאים החיצונים… בכל אופן חשוב שתדע שאין בנו כל כעס כלפיך ויש הרבה הוקרת תודה על כל הנתינה שלך בקבוצה.
תשמור על עצמך והרבה שמחה וריפוי
חג שמח
איריס
אני:
תודה על התגובה והמילים. אתמול כבר אישרו פתיחת מסעדות לישיבה במקום ובתל אביב הכל נראה עסקים כרגיל כאילו לא היה קורונה אבל מתי שירגיש לך נכון ומספיק בטוח להפגש, דברי איתי.
03 אוגוסט 2020
אני:
היי איריס מזכיר לך את הבקשה שלי להפגש. אם נשמור על הכללים ונעשה את זה במקום פתוח לבחירתך עם שמירת מרחק אני מאמין שיהיה בסדר.. אבל מתי שירגיש לך מספיק בטוח.
עיבוד שעשיתי לאחרונה לשיר של מאיר אריאל, האזנה נעימה:
***(לינק יוטיוב מצורף)
מקווה שאצלך בטוב
אורי
17 אוגוסט 2020
איריס:
שלום אורי,
לא שכחתי את בקשתך ומכבדת אותה לחלוטין. לצערי אני לא מאד בטוב בתקופה הזאת ואני ממעטת לפגוש אנשים.
נחכה לימים יותר טובים ומאחלת לך בנתיים הרבה טוב
אני:
מצטער לשמוע, תרגישי טוב!
***סוף התכתבות
קיבלתי את הרושם שאיריס מתחמקת מלהפגש איתי והייתי מתוסכל מהצורך הלא ממומש שלי להתעמת מולה. החלטתי להתמקד בשחרור שלי מול עצמי ולאחר שזנחתי את כתיבת המסמך על הקבוצה למשך כמה חודשים בהם הייתי שקוע בהלחנה חזרתי לכתוב במטרה לסיים את המסמך, להשתחרר, לשים את כל זה מאחוריי ולהמשיך הלאה. כ15 שנה קודם לכן, לקראת הססיון הראשון שלי, גזרתי רעמת שער ארוכה איתה הסתובבתי במשך כמה שנים ועשיתי תספורת קצרה ועכשיו הייתי שוב עם רעמת שיער אותה נשאתי על ראשי כעשור. כבר תקופה ארוכה חשבתי להסתפר ויום אחד החלטתי לסוע לישוב בו היה הססיון הראשון שלי במטרה לחפש את בית הבד בו הוא התקיים ולראות אם יעלו בי זכרונות שיסייעו לי לדייק בכתיבה, ואחר כך לגלח את ראשי עם מכונה בפינה שקטה בטבע מתוך צורך בטקס אתחול סמלי לחיי. הסתובבתי בישוב הקטן במשך דקות ארוכות, נזכר באותן תחושות חזקות מהססיון הראשון ולא מצליח לאתר את אותו בית הבד ששיערתי שמכיוון שעברו כבר הרבה שנים אולי הוא עבר בעלות ולא קיים יותר. לאחר כמה סיבובים יצאתי מהישוב, מצאתי שביל עפר שהוביל אל תוך יער וכשהגעתי אל חניון פיקניק התישבתי על ספסל, גזמתי את רעמתי, גילחתי את ראשי ויצאתי לדרך חדשה בתחושה מרעננת.
לאחר חודשיים של כתיבה קשה, אינטנסיבית ומתישה סיימתי את הטיוטיה הראשונית של המסמך (שאחריה הגיעו עוד חודשים רבים של עריכות והרחבות משמעותיות למסמך). כשסיימתי את הטיוטה החלטתי לסוע לבקר בחווה של אבנר ודורית לסגירת מעגל סופית. בשטח בו היו מתקיימות פעילויות הקבוצה עמד מתבן חדש ללא אולם תנועות שהוקם לאחר אותה השריפה שהחריבה את המתבן הקודם כשלוש שנים קודם לכן. בחנתי את מבנה האבנים שבנינו ששימש לנו כמטבח, הסתובבתי באזור בו היינו אוכלים והיה פעם אולם התנועות, והשהייה במקום הזה ללא נוכחות הקבוצה הרגיעה ושיחררה אותי. המשכתי למרכז החווה לפגוש את אבנר ודורית, רציתי לשבת איתם באווירה ידידותית אז החלטתי שלא אדבר איתם על המסמך שכתבתי ועל הפגיעות שלי מהקבוצה. הם כיבדו אותי בכוס תה, טחינה עם סילאן ופיתה כפרית, ואבנר סיפר לי שהקבוצה כבר לא מגיעה לחווה ושהססיונים מתקיימים עכשיו במקום אחר באזור. במשך שעה קלה ישבנו ושוחחנו בנעימות באוויר הסתווי הצונן, ונפרדנו לשלום.