מעולם לא ראיתי עצמי כאדם רוחני או דתי בשום צורה. גדלתי עם אמי ושני אחיי הגדולים בבית חילוני למדי והמוות המוקדם של אבי ממחלת הסרטן בהיותי בן 8 עימת אותי עם זמניות החיים. מאז התעסקתי בשאלות על המוות ומה שקורה אחריו וכשהעליתי נושאים אלה בפני חבריי לכיתה הם לא הבינו מה אני רוצה מהם והרגשתי בוגר יותר מבני גילי, שונה ולא מצליח להשתלב. לפני שאבי מת הייתי תלמיד טוב והתנהגתי יפה אבל אחר כך, מאמצע כיתה ב' ועד סוף כיתה ו', מרדתי במוסד בית הספר – התפרעתי בשיעורים, קיללתי ילדות, ילדים ומורות וזרקתי עליהם חפצים, הלכתי מכות עם ילדים וקרעתי את ספרי הלימוד שלהם, ובמקרה אחד זרקתי את התיק שלי מאחורי ארון חשמל מחוץ לבית ספר והזמינו משטרה כי חשבו שמדובר בחפץ חשוד. במקרה אחר אחת המורות הכריזה לכיתה שהיא מתעלמת ממני וקראה לי ה'תוכי' שלה אבל התפרעתי כל כך עד שהיא נשברה, תפסה אותי בזרוע וצעדה איתי לכיוון חדר המנהלת, ואז השתחררתי מאחיזתה, רצתי הרחק ממנה, טיפסתי מעבר לגדר וברחתי משטח בית הספר. אמי שלחה אותי לפסיכולוג אבל בשלב מסוים לא רציתי ללכת אליו יותר, בחלק מהימים סירבתי ללכת לבית הספר והתחלתי לצבור חיסורים עד שקצינת ביקור סדיר הגיעה לדבר עם אמי. לסבתי מצד אבי כאב המצב והיא הייתה אומרת לי שאני עושה לאמא חיים קשים. בסוף התייאשו ממני וציוותו לי יועצת צמודה בבית הספר איתה ישבתי והסתלבטתי מחוץ לשיעורים רוב הזמן. גידלתי שיער ארוך ומנהלת בית הספר אמרה לאמי שאני נראה כמו ילדה וצריך להסתפר. בשנותיי האחרונות בבית הספר היסודי אחי האמצעי התחיל ללמוד במגמת קולנוע בתיכון, צפיתי איתו בסרטים של במאים מוערכים והשתתפתי בתרגילי צילום שלו למגמה. כשבכיתה ז' עברתי לחטיבת הביניים הסתפרתי, נהייתי מופנם וסגור והייתי נשאר בהפסקות בכיתה, לפעמים משקיע בלימודים ומוציא ציונים מעולים ולפעמים לא משקיע כלל ונכשל בהכל.
גרנו בבית פרטי בשכונה שקטה בעיר חוף באזור השרון, אמי הייתה עסוקה בקריירה בתחום הרפואה וחלק גדול מהזמן לא הייתה בבית. בתקופות מסוימות היא העסיקה עוזרת בית שהייתה מכינה ארוחות ומדי פעם הייתי אוכל אצל סבותיי ומבקר אצל דודים וקרובי משפחה אחרים שהיו מזמינים אותי לבלות איתם. אחיי היו יחסית רחוקים ממני בגיל ועסוקים בענייניהם ומלבד כמה חברים בודדים שבאו והלכו במהלך השנים ביליתי זמן רב לבדי. ישבתי שעות רבות מול הטלוויזיה דרכה הרגשתי שהאנגלית שלי משתפרת ושבאמצעותה אני לומד יותר טוב על העולם מאשר בבית הספר. צפיתי בהרבה סרטי טבע, חלמתי להיות זואולוג ולהציל ברדלסים ואמי לקחה אותי לבקשתי לשני טיולי ספארי באפריקה שסיפקו לי חוויות בלתי נשכחות. שיחקתי בהרבה משחקי וידאו ומחשב שהלהיבו את חושיי וסיפקו לי אתגרים והיו העניין המרכזי במפגשיי עם חברים.
במהלך לימודיי בחטיבת הביניים היו לי שתי התקלויות עם ילדים בהקשר של אמונה דתית שהפליאו אותי: במקרה אחד לילד מהשולחן שלצידי נפל ספר התנ"ך על הרצפה לרגליי ואני בעטתי אותו קלות חזרה לכיוונו ובמקרה האחר ילד במרחק כמה שולחנות ממני ביקש שאביא לו את ספר התנ"ך שלי וזרקתי אותו באוויר לעברו. לא הייתה לי שום כוונה מיוחדת באיך שהתייחסתי אל ספר התנ"ך, הגבתי באופן תמים ואינסטינקטיבי כמו שהייתי עושה אם היה מדובר בכל ספר אחר. בשני המקרים האלה באה אלי בהפסקה שלאחר השיעור חבורת ילדים שדחפו אותי באלימות ואיימו עלי שלא אתייחס שוב בכזה זלזול אל ספר התנ"ך. הייתי בהלם איך האמונה הדתית שלהם מביאה אותם כל כך מהר לפעול באלימות כשסך הכל מדובר בספר ושה"זלזול" שלי בו היה כה רגעי וחסר כל כוונה אמיתית לפגיעה באמונתם. עולם הדת היה נראה לי מטופש וחסר הגיון והרגשתי ממנו דחייה גדולה שהתעצמה מאירועים כמו אלה. בהשראת אחי האמצעי שלא עלה לתורה בבר מצווה שלו גם אני נמנעתי מהאירוע החגיגי ובמקום זאת נגררתי לבקשת סבי מצד אמי אל הכותל המערבי להחזיק ספר תורה מהודר ולמלמל כמה מילים שלחשו באזניי למשך מספר דקות ובזאת הסתיים הטקס.
החיבור שלי למוזיקה החל בגיל מוקדם, מאז שאני זוכר את עצמי הערצתי את הביטלס ובסביבות גיל 10 הלכתי לשיעורי תופים כי רציתי להיות כמו רינגו. המורה לתופים אילץ אותי גם לקחת שיעורי פסנתר שפחות אהבתי ולאחר כשנתיים הפסקתי ללכת לשיעורי התופים והפסנתר והמשכתי לתופף בבית להנאתי. כשגידלתי שיער ארוך בסוף שנותיי בבית הספר היסודי זה היה בעקבות הערצתי את מטאליקה, שהכרתי דרך אחיי הגדולים שגם לקחו אותי להופעה שלהם. אחיי הכירו לי גם את פינק פלויד ואת אלבומם 'החומה' והתחברתי לשיר המפורסם מהאלבום עם המשפט "We Don't Need No Education". בהמשך נחשפתי למוזיקת רוק מתקדם דרך אחי האמצעי והרמתי לראשונה גיטרה שהייתה מונחת שנים בפינה בבית וחיכתה לי.
אחד המוזיקאים שתפסו אותי במיוחד היה פראנק זאפה, שמלבד המוזיקה האינסטרומנטלית המורכבת ומלאת החיים שלו שהיפנטה אותי, התחברתי גם לראיית העולם שלו בטקסטים הנוקבים שבשיריו. בגיל 15 דודי הציע לתת לי שיעורי גיטרה בהם לימד אותי תווים ויצירות קלאסיות. לא היה לי בזמנו עניין במוזיקה קלאסית אבל נהניתי מהשיעורים והיצירות שלמדתי לנגן ודודי גם פתח אותי אל עולם האילתור כשהיה מזמין אותי להקליט איתו ג'אמים חופשיים. הרגשתי שהגיטרה נותנת לי עוגן ומשמעות בחיים, התאמנתי באדיקות והתקדמתי מהר, עברתי ללמוד אצל מורה מקצועי שהמליץ לרכוש לי גיטרה קלאסית יקרה ומדי פעם הייתי מנגן בארוחות משפחתיות. בהמשך זנחתי את המוזיקה הקלאסית ונכנסתי אל עולם הג'אז בעקבות האלבום Time Out של רביעיית הפסנתרן דייב ברובק שאמי רכשה לי כי זכרה שאבי אהב אותו. נדלקתי על גיטריסט הג'אז ג'ו פאס שדודי הכיר לי והושפעתי עמוקות מהופעה של הגיטריסט והמלחין פט מת'יני אליה הלכתי.
בזמן שהייתי בחטיבת הביניים התכתבתי עם אנשים זרים באינטרנט והתחברתי עם מוזיקאי אמריקאי מבוגר. פעם אחת לאחר שביקרתי את סבתי מצד אבי בבית החולים כי לא הרגישה טוב, התכתבתי עם אותו אמריקאי ושיתפתי אותו במקרה ובמחשבות על המוות שהתעוררו בי בעקבותיו. למחרת, באמצע שיעור הספורט בבית הספר, הגיעו לפתע שוטרים ולקחו אותי לחדר המנהלת שם סבתי מצד אימי חיכתה. מסתבר שאותו אמריקאי חשש לחיי ויצר קשר עם הרשויות, למרות שלא הייתה לי שום מחשבה להתאבד. כעסתי עליו וניתקתי איתו קשר ובעקבות המקרה אמי הכריחה אותי ללכת לפסיכולוג, עד שרציתי להפסיק את הטיפול לאחר כשנה.
לאחר מעבר בין שלושה בתי ספר תיכוניים ומגמות מוזיקה בהם לא הצלחתי להשתלב, החלטתי לעזוב את הלימודים באמצע כיתה י"א ולהקדיש את כול זמני לנגינת גיטרה בבית. בניתי לעצמי תכנית אימונים אינטנסיבית בהשראת ספרי מוזיקה שונים שקראתי ולמדתי לבד למבחני בגרות אקסטרניים שאת חלקם עברתי בהצלחה ובחלקם נכשלתי (בבחינת הבגרות בתנ"ך התחכמתי ורשמתי שבסיפור איוב ניתן לראות את אישיותו החלשה של אלוהים בהכנעו להימורים עם השטן). באותה התקופה אחי הבכור כבר לא גר בבית ואחי האמצעי אליו הייתי קשור עזב את הארץ לאירופה והייתי מבלה שעות רבות עם הגיטרה בבית הגדול והריק. התנסתי בהקלטות רב ערוציות במחשב – הקלטתי ליווי הרמוני של קטעי ג'אז ואז הייתי מעלה עוד ערוץ הקלטה של מנגינת הנושא ואחריה אילתורים. במקביל לקחתי כמה שיעורי קומפוזיציה אצל מורה פרטי, הלחנתי יצירות קצרות בעזרת הפסנתר שהיה בבית ואחר כך הקלדתי את התווים אל תוכנת מחשב שהייתה מנגנת את היצירות במדויק. נהניתי מאוד להקשיב להקלטות וליצירות עליהן עבדתי, אהבתי את התוצאות שהשגתי ושאבתי מכך סיפוק רב.
לצבא לא הלכתי, מבלי שתכננתי זאת יותר מדי קבעו לי כמה פגישות קב"ן שבסופן, בעזרת סיכומי טיפול מפסיכולוג אליו הלכתי בעבר ופרוטוקול ניתוח להסדרת הפרעה בקצב פעימות הלב שעברתי בגיל 17, מצאתי את עצמי בחוץ. קבוצתיות ולהיות חלק מהעדר לא דיברו אלי, הייתי נחוש להיות גיטריסט ומלחין ובמקום הצבא הלכתי ללמוד בבית הספר למוזיקה 'רימון', שם הרגשתי קצת יותר שייך ונוצרו חברויות ושיתופי פעולה מוזיקאליים עם תלמידים ומורים שבקמפוס. אחי האמצעי יצא מהצבא באמצע השירות כמה שנים לפניי ועורר סערה במשפחה המורחבת, ובכך הוא "הכשיר עבורי את הקרקע" כי כשאני לא התגייסתי כבר לא התרגשו מזה במשפחה. למרות זאת סבתי מצד אמי הטיפה לי פעם אחת שאני עושה טעות ופוגע בעתיד שלי בכך שאני לא מתגייס ואני אמרתי לה בבטחון וגאווה שבעוד כמה שנים היא תראה שאני מרוויח כסף ממוזיקה. ברימון הכרתי את חברתי הראשונה – זמרת שהייתה גדולה ממני בכעשר שנים, איתה ניגנתי בהרכב ג'אז. היינו יחד שנה וחצי שבמהלכה גם גרנו יחד לכמה חודשים ובסוף נפרדנו, בין השאר בגלל פער הגילאים שבינינו.
בשנות העשרים המוקדמות שלי עברתי בין כמה דירות שכורות, כשאמי מממנת לי את שכר הדירה ולתקופות מסוימות חזרתי לגור איתה. במהלך כל השנים אמי גם תמכה בי ועודדה אותי במסעי המוזיקאלי: מימנה רכישת כלי נגינה וציוד מוזיקה, כרטיסים להופעות, אינספור דיסקים ואת לימודיי ברימון, והייתה מגיעה לכל הופעה שלי.
האדם הראשון שהכרתי ברימון היה איציק, פסנתרן ומלחין שהיה מבוגר ממני בשלוש שנים, שחלק איתי את האהבה לזאפה ורוק מתקדם ובהמשך גילה לי איך להנות מסטלות של קנביס וצירף אותי להרכב המוזיקאלי שלו. דרך חבר נוסף מרימון הכרתי חבורת סטלנים חביבה אשר הייתה עורכת באופן קבוע ג'אמים חופשיים ומאולתרים בכיכובם של באנגים, ג'וינטים ופריזבי מעופש אשר היו מכינים בו את הקססות הגדולות והגדושות בחשיש. כשהורדתי את ראש הבאנג הראשון שלי צנחתי על הגב בתחושת אופוריה חזקה שטרם הכרתי עד אז, למרות הנסיון המועט שכבר היה לי עם קנביס פה ושם (כמו הסטלה הראשונה שלי עם אחי שהסתיימה בכך ששכבתי על הרצפה עם דלי על הראש). מאז שקעתי יותר ויותר עמוק בצריכת הקנביס כי אהבתי את השפעת הצמח שגרם לי להרגיש שמח ומשוחרר והייתי מעשן לבד בבית, פותח בקרים עם באנג שעמד ליד המיטה.
בזמן מסוים החלו להתגלגל לאותם ג'אמים מעושנים ספרים של גורדייף שעברו בין החברים. אמא של אחד מהחבורה הייתה חברה בקבוצה שלא הייתה קבוצת גורדייף מובהקת אבל שאבה מכתביו ומשם הגיעו הספרים. היו מתפתחים דיונים על הנושאים שנקראו ובעיצומה של אחת השיחות המעושנות פתחו בפניי עמוד מהספר 'חיפוש אחר המופלא', בו תוארה התפתחותו של האדם באמצעות דימוי של סולם מוזיקאלי והתייחסות למרווחים בין צלילים מסוימים כנקודות חשובות הדורשות זעזוע חזק, על מנת לאפשר התקדמות במעלה הסולם. הייתי תחת השפעה כבדה של קנביס והשימוש בתווים מוזיקאליים הדליק אותי וחשבתי שאם מישהו מסביר את החיים האלה דרך מוזיקה אני חייב לקרוא את מה שיש לו להגיד, כי באותו הזמן מוזיקה הייתה מרכז חיי. לקחתי את הספר וקראתי בשקיקה את תיעוד שנות לימודיו של המחבר אוספנסקי אצל גורדייף והמשכתי לקרוא גם את שני הספרים שגורדייף כתב: 'פגישות עם אנשים מיוחדים' – אוטוביוגרפיה המתארת את ילדותו של גורדייף ואת החיפוש שלו אחר ידע עתיק כאדם בוגר, ו'סיפורי בעל זבוב לנכדו' – רומן בדיוני ארוך ומתיש (800 עמודים) המתאר את ההיסטוריה האנושית מנקודת מבט של חייזר המפותח בהרבה מבני האדם, וכל זמן הקריאה הייתי עם ג'וינט תקוע בפה.
השפה הישירה נטולת כל אופי רוחני "מתייפייף" בדיבורו של גורדייף על שלל נושאים, מנפש האדם ועד מצב האנושות כולה, כבשה אותי. בספרים היו טענות מסוימות איתן לא הסכמתי, כמו ההכרח של להיות חלק מקבוצה ולציית באופן מוחלט למורה על מנת לאפשר התפתחות פנימית ורעיונות על החיים שלאחר המוות, והקריאה לפעמים הייתה קשה וכללה מספרים וטבלאות מוזרות שמייצגות חומרים ו"מימנים" שונים, תרשימי קרן בריאה שמראים שבני האדם הם "מזון לירח" ומשפטים מפותלים שנמשכים על פני כמה עמודים עם מילים הזויות וארוכות שגורדייף המציא, אך למרות זאת משהו חזק שדיבר אלי בספרים האלה גרם לי להמשיך לקרוא. נהניתי מההומור השנון והעוקצני של גורדייף, ראיתי בכתביו ביטוי אותנטי למציאות הפנימית האנושית ודרך הסבריו המפורטים והנהירים קיבלתי הבנות חדשות על עצמי ועל דרכי ההתנהגות של בני האדם בכלל. חוויתי חיבור עמוק עם אמרותיו המשכנעות: בני האדם "ישנים" גם בזמן העירות, אינם מודעים אל עולמם הפנימי ונתונים לפסיכוזות המוניות, כמו למשל יציאה לקרב במלחמה; ה"מכונה" האנושית מורכבת משלושה מרכזים – הרגשי, השכלי והפיזי, מרכזים שלא פועלים יחד בהרמוניה ובכך גורמים לתפקוד לקוי של המכונה ולבזבוז מיותר של אנרגיה זמינה; בני האדם שרויים במצב תמידי של הזדהות עם רגש, מחשבה או תחושה, באופן שמגביל אותם; בתוך כל אדם יש ריבוי "אני"ים – בכל סיטואציה בחיים אנחנו לובשים מסיכה אחרת ומתנהגים באופן שונה ואין בתוכנו "אני" קבוע ובלתי משתנה; קיים קושי עמוק בהבנת בני האדם אחד את השני כי המשמעות שכל אחד מהם מייחס לאותן המילים היא מעט שונה ובעלת הקשרים שונים; ועוד. בין כל העמודים שקראתי היו כמה אזכורים בודדים לריקודים מקודשים ונאמר שרק באמצעות השתתפות בריקודים אלה ניתן באמת להבין את הנושאים המדוברים, לרבות חוק האוקטבה – אותו סולם מוזיקאלי שכבש אותי מלכתחילה. העברתי כל ספר שסיימתי לאיציק ולעוד חבר בהרכב המוזיקאלי אליו כבר הצטרפתי אז והם חלקו איתי את ההתלהבות מהרעיונות שבספרים.
יום אחד, לאחר שסיימתי לקרוא את כל הספרים, סקרנות ספונטנית הביאה אותי להקליד 'גורדייף' במנוע חיפוש באינטרנט ואחת התוצאות הראשונות הייתה אתר של קבוצה מסוימת. באתר היה כתוב שמורה מצרפת, הקשור באופן ישיר לשושלת התלמידים של גורדייף, מגיע לארץ ואחראי על קבוצה זו בה מתרגלים את אותם ריקודים מקודשים, ה"תנועות", שסיקרנו אותי. בתחתית העמוד הייתה כתובת אי-מייל ליצירת קשר ובלי כוונה מסוימת או מחשבה יתרה ועדיין בתוך תקופת סטלות כבדות יומיומיות, שלחתי אי-מייל נלהב בו אני מתאר שאני מוזיקאי המתעניין בפעילויות הקבוצה ולאחר זמן קצר קיבלתי תשובה מנטאשה שביקשה את מספר הטלפון שלי להמשך ההתקשרות. איריס (שאחר כך התברר שהתכתבה איתי בשם נטאשה) התקשרה אלי, דיברנו מעט וסופר לי שקבוצת הכנה חדשה נפתחת בתחילת השנה הקרובה ושיש לי אפשרות להצטרף אך עלי לעבור קודם פגישה אישית לבדיקת תאימותי. הסכמתי וקבענו לבקשתה להפגש במסעדה באזור ירושלים.
זה היה המפגש הראשון שלי עם אותו זוג עיניים חודרות עמוק, מהפנטות ומשכנעות. איריס הייתה רזה ונמוכה יחסית ונראתה כאישה חביבה בשנות החמישים לחייה. היא שאלה שאלות כלליות להכרות בסיסית וביקשה לדעת למה אני מעוניין להצטרף לקבוצה, סקרתי את עיסוקיי הנוכחיים וסיפרתי שקראתי את כל ספריי גורדייף והתחברתי לרעיונותיו ושאני רוצה להתנסות בתנועות. איריס אמרה בקולה הרך שהתנועות מוסיפות משהו מאוד מיוחד לחיים אבל בתור התחלה לא ניתן לקחת חלק בהן וקודם יש להשתתף כשנה בקבוצת הכנה. כמו כן שאלה אותי אם אני מעשן גראס או עושה סמים אחרים, שיקרתי במקצת כשעניתי שאני רק "לפעמים" מעשן גראס ואיריס אמרה שחלק מהצעירים בקבוצה מעשנים מעט בסופי שבוע אבל שבגדול זה לא משהו שהולך עם עבודה פנימית ועדיף לי להפסיק. נאמר לי שמפגשי הקבוצה מתקיימים בירושלים בימי ראשון בערב ואם יוחלט שאני מתאים אקבל בהמשך תאריכים מדויקים ופרטי קשר של שאר חברי קבוצת ההכנה לשם התארגנות לנסיעות משותפות. נקבעה לי פגישה נוספת עם חבר קבוצה ותיק בשם קציר ברמת אביב. פרטי הפגישה איתו לא זכורים לי למעט השאלה "איך אתה עם ספורט?".
הודיעו לי שהתקבלתי, העבירו לי את פרטי הקשר של שאר חבריי קבוצת ההכנה וכך, במפגש הראשון של הקבוצה בשנת 2004 ובהיותי בן 21, החל המסע שלי בדרך המעשית שגורדייף השאיר אחריו.