בשנתי השנייה הקבוצה שלי מוזגה עם קבוצת הבוגרים ונפתחה קבוצת הכנה חדשה. במהלך שנה זו, בנוסף למפגשים השבועיים בימי ראשון שהתקיימו בביתה של איריס באזור ירושלים, לקחנו חלק בעוד כמה פעילויות שהתקיימו במתנ"ס באזור בית שמש ששכרנו את השימוש בו: כיתת הכנה לתנועות בימי חמישי לקבוצת ההכנה המקורית שלי בה השתתפו גם הבוגרים והוותיקים, לאחר שהייתה להם כיתה בה לא השתתפנו, ויום עבודה בשבת אחת לחודש.
ימי העבודה היו דומים לססיון: נפגשים בבוקר לתרגיל הישיבה ולאחריו מקריאים טקסט ומקבלים כיוון לתרגול התבוננות פנימית, עובדים בשקט בפרויקטים שונים כמו בישול, תפירה ומילוי כריות ועוד, אוכלים ארוחות ביחד בישיבה על כריות במעגל, משתפים את חוויות היום במפגש אשאנז' ובסוף היום, באחה"צ המאוחרים לפני שמתפזרים, עומדים במעגל לשתי דקות של שקט עד שאיריס מציינת מתי נפגשים בפעם הבאה ואז הולכים הביתה. לימי העבודה התבקשו חברי קבוצה משתנים להכין כריכים או לערוך קניות של ירקות ומצרכים נוספים לארוחת הבוקר ועל ארוחת הצהריים היו אחראים כמה אנשים קבועים בעלי כשרון במטבח. אני תמיד נמנעתי מלעבוד במטבח כי הייתי בשלן גרוע וחששתי להיות אחראי על נזק אפשרי שכולם יסבלו ממנו בארוחה. על הוצאות האוכל בימי העבודה התבקשנו לשלם כ20 ש"ח כל אחד (בהמשך המחיר עלה קצת) והיו ממנים מישהו לערוך חשבונות מול כל מי שרכש מצרכים ולאסוף את הכסף מכולם.
בכיתות התנועות ניגן אותו הפסנתרן שהיה בססיון ואיריס הציגה את התנועות ובביקורים של ז'יל הוא היה מציג את התנועות ואיריס הייתה משתתפת איתנו בתנועות. באולם בו התקיימו הכיתות היה תלוי בד ארוך בצבע אחיד על הקיר שהיה מולנו ובד נוסף כיסה את הפסנתר ובסוף הכיתה היינו מסירים את אלה ומאחסנים אותם בארונות שבמתנ"ס בהם גם אוחסנו הכריות ופריטים אחרים לשימוש בימי העבודה. כל הוילונות שבאולם היו תמיד מוגפים וכיסו חלונות ומראות כדי שאלה לא יסיטו את תשומת ליבנו. הכיתות הסתיימו בכמה שניות בהן עמדנו ללא תזוזה עד שהיו משחררים אותנו במחוות תנועה קבועה – ז'יל היה פורש את הידיים לצדדים וכשאיריס הנחתה את הכיתות היא הייתה קדה לעברנו כהודייה וחלק היו קדים לה חזרה אבל אני מעולם לא הרגשתי צורך לעשות זאת. לאחר כיתות התנועות הוותיקים נשארו לפעמים למפגש קצר משלהם.
במהלך שנה זו איריס התחילה להכשיר אותי בהדרגה לנגינה לתנועות בפגישות אישיות איתה ועם הפסנתרן, הביאה לי דפי תווים להתאמן עליהם ומדי פעם הייתה נותנת לי לנגן בכיתות קטע אילתור או שניים בהם הייתי בהתחלה נבוך, מתוח ולחוץ מהמעמד והאחריות החדשים. בקטעי האילתור איריס הייתה מוחאת בעדינות בכפותיה מקצב מסוים שהיה מיועד ליד שמאל וביד ימין אילתרתי מנגינות ואקורדים. הדגש והמשקל בנגינה לתנועות היה תחושת הקצב ביד שמאל, שניגנה צליל באס נמוך וקבוע, ואסור היה לתת לאילתור שביד ימין להיות עמוס ולהשתלט יותר מדי. בזמן שניגנתי איריס הייתה ניגשת אלי ומזכירה לי לחזור אל עצמי ואל התחושה שבגב ומכוונת אותי להנמיך או להגביר את הקצב או את עוצמת הנגינה, לנגן פשוט וחלש יותר ביד ימין ולפעמים הייתה מורה לי להוריד את יד ימין מהפסנתר ומדגימה לי אילתור בנגינתה, תוך כדי שאני ממשיך לנגן את ליווי הבאס ביד שמאל. חוויית הנגינה הייחודית הזו משכה ועניינה אותי וכמו כן היה זה מהפנט לצפות בתנועות והרגשתי בר מזל שניתנת לי אפשרות זו. איריס הביעה שביעות רצון ממני והכינה אותי שבססיון הקרוב אנגן בכיתות מלאות.
בשנה זו גם השתתפנו בפעם הראשונה באירוע מיוחד שנקרא 'חגיגות ה13 בינואר', שזה תאריך הלידה המשוער של גורדייף. האירוע התקיים בנוכחות ז'יל, לא בדיוק באותו התאריך אך בסמיכות קרובה, בבית של אחת מחברות הקבוצה. בחלל בו התקיים האירוע הייתה תלויה תמונה קטנה של גורדייף ואיריס אמרה שאנחנו חוגגים את הזכות להיות תחת ההשפעה של מר גורדייף. במהלך האירוע הקריאו טקסטים ארוכים מספרי גורדייף וסיפורי חוויות מצחיקות של תלמידיו איתו, בניגוד לטקסטים הקצרים יחסית שהוקראו במפגשים הרגילים. לאחר הקראת הטקסטים הוגשו מנות אוכל מרשימות ולהפתעתי צצו בקבוקי וודקה והארוחה התנהלה לפי מסורת המזיגה והטוסטים של הסעודה החגיגית שבסוף הססיון.
המפגשים השבועיים של יום ראשון המשיכו להתנהל באותו האופן עם ה'תרגיל הקטן' אליו התווספו מדי פעם אלמנטים חדשים, כמו למשל ההנחייה לקחת בסוף כל יום כמה רגעים של שקט לפני שהולכים לישון ו"לעבור" על היום שהיה לי.
כמה מחבריי הקרובים הכירו היטב את כתבי גורדייף והפעילות שלי בקבוצה סיקרנה אותם. לאחר הססיון אמרתי להם שמדובר בקבוצה אותנטית ובחוויה טובה שאני ממליץ עליה וכך, בשנתי השנייה בקבוצה, הצטרפו שניים מחבריי לקבוצת ההכנה החדשה: אחד מהם היה מוטי מחבורת הסטלנים בה נחשפתי לראשונה לספרי גורדייף והשני היה איציק איתו עדיין ניגנתי בהרכב המוזיקאלי שלו. לאחר שנה, שבמהלכה חלפנו זה על פני זה במדרגות המובילות אל ביתה של איריס בין מפגשים של קבוצות נפרדות, סוף סוף היינו ביחד בססיון השני שלי שהתקיים באותו בית בד שכור שבאזור עמק האלה. לראות שני חברים טובים שלי עוברים את אותה ה"חניכה" שאני עברתי שנה קודם לכן ולהיות איתם בתנאי שקט, ללא הדיבור הרגיל והחברי בינינו, הרגיש לי מוזר וחוויתי ערבוב מבלבל של חיי הרגילים עם חיי הקבוצה הסודיים. זכורים לי היטב שני רגעים איתם מאותו הססיון: הראשון כשהם יצאו מהאולם מכיתת ההכנה לתנועות שלהם ואני הייתי בחוץ כמה צעדים מהם – מבטינו נפגשו ובהיתי בהם מבלי לומר מילה או לחייך, והרגע השני היה כשמוטי נכנס לאולם בזמן כיתת תנועות שלנו ה"בוגרים", מה שהיה אסור, ואיריס צעדה אליו במהרה וסילקה אותו בכעס.
באולם שבבית הבד לא היה פסנתר קבוע ולבקשתה של איריס ובהסכמתה של אמי הגיעו מובילים לקחת את הפסנתר שבבית אמי לשימוש בססיון שלנו ובססיון הוותיקים שהתקיים שבוע קודם וכמו כן הוזמן איש מקצוע לכוון את הפסנתר. בססיון זה ניגנתי בכיתות התנועות כמה יצירות מורכבות שהורשיתי להתאמן עליהן בשקט גם במהלך היום, כשכולם היו עסוקים בעבודות השונות. המוזיקה של גורדייף מורכבת מיצירות שכתב במשותף עם תלמידו תומאס דה הארטמן והתווים של יצירות אלה, כמו גם ההקלטות של דה הארטמן מנגן אותן, פורסמו לציבור הרחב. חלק מהיצירות שניגנתי לא היו זמינות בפומבי כמו היצירות של דה הארטמן ולדברי איריס הולחנו על ידי תלמידים שונים לאחר מות גורדייף והתבקשתי לשמור בקרבי ולא להפיץ את התווים שהייתי מקבל. במשך הססיון המוזיקה התנגנה לי בראש ללא הפסקה וכשהתהלכתי ברחבי המתחם קצב צעדיי היה מסתנכרן מעצמו עם המוזיקה. באחד האשאנז'ים שיתפתי איך המוזיקה של התנועות רודפת אותי, אמרתי שהיא "משגעת לי את המוח" וז'יל השיב לי בחיוך ש"זו הרעלה טובה". בסוף ססיון זה ובכל הבאים אחריו התבקשנו ללבוש חולצה לבנה לכיתת התנועות האחרונה של השבוע וז'יל היה אומר שהצבע הלבן מייצג לקיחת אחריות על השליליות שלנו. באחד הססיונים הבאים הגעתי לכיתה האחרונה גם עם מכנסיים לבנים בנוסף לחולצה אבל איריס ביקשה שאחליף את המכנסיים לצבע אחר.
במהלך השנה שחלפה איריס הייתה מקליטה את האשאנז'ים עם ז'יל באמצעות מקליט קסטות והחל מהססיון השני שלי האחריות על ההקלטות הועברה אלי, לכן ישבתי תמיד לצד ז'יל כדי למקם את המיקרופון, לכוון את עוצמת ההקלטה, לעצור את ההקלטה כששאלו שאלה ולהחזירה כשז'יל משיב ולהחליף צד או קסטה כשצריך. מצד אחד הרגשתי טוב שאני עוזר לאיריס ומשחרר אותה ממטלה זו ונותן לה להתמקד במפגש ובתרגומי הצרפתית-עברית בזמן אמת אבל מצד שני לא אהבתי שאני, בניגוד לשאר, לא יכול כל פעם לשבת איפה שמרגיש לי נוח ותמיד נמצא באותו מקום קבוע בו קשה לי לראות את ז'יל וכשהיה משיב לי אל שאלה ורציתי להביט בעיניו, נאלצתי להפנות אליו חדות את הראש הצידה ולמעלה (כי כאמור ישב על כסא קטן שהיה מעט גבוה מהכריות עליהן ישבו השאר), במאמץ של גב וצוואר תפוסים מתנאי הססיון הקשים.
עד הססיון השני שלי קציר, אותו פגשתי רק פעם אחת לבדיקת תאימותי לקבוצה טרם הצטרפותי, כמעט ולא היה נוכח בפעילויות הקבוצה אבל באותו הססיון היה נוכח למשך כל השבוע והיה אחראי על ארגון וניהול הדברים. בשיח הקבוצתי המשוחרר שבמהלך הארוחות למדתי שהוא פסיכולוג במקצועו והוא היה מדבר בהומור חד ושנון שגרם לכולנו להתפקע מצחוק. בשיחות איתו בהפסקות הצהריים הוא היה מדי פעם מפר את "חוק הסודיות" ומדבר בפתיחות על נושאים שונים הקשורים לקבוצות, בניגוד לנוקשות של איריס בנושא.
בססיון זה היו שני אירועים קשים. האחד היה שבמשך כמה ימים שחטו כבשים בשטח צמוד לבית הבד ובישיבות הליליות בפינת העישון שמאחורי האולם היינו שומעים את הזוועות. האירוע השני קרה בערב הסעודה החגיגית: בעל המקום תיכנן ביום שלמחרת לערוך מסיבת בת מצווה לבתו ורצה לארגן דברים במקום באותו הערב, כנראה בניגוד למה שסוכם איתו מראש. קציר ואיריס ניסו להרגיע אותו ולמנוע ממנו להתחיל להכניס ציוד בזמן שאנחנו במצב הרגיש של סוף הססיון ותוך כדי ההכנות לסעודה החגיגית אבל הוא לא נרגע וצעק בכעס ובכך גרם לחזרה צורמת של העולם שבחוץ אל חיי הססיון העדינים. כשבעל המקום הסתובב בשטח וניסה לשאול דבר מה את חברי הקבוצה בהם נתקל, כולם אמרו לו שידבר עם קציר האחראי ובהמשך הוא צרח בקול רם: "דבר עם קציר! דבר עם קציר! כולכם פה זומבים! דבר עם קציר!", ועד היום מוטי ואני צוחקים על הקריאה הזו החרוטה בזכרוננו. לבסוף כל נסיונות השכנוע לא עזרו ובעל המקום התחיל לסדר דברים לאירוע שלמחרת והסעודה החגיגית שלנו התאחרה בהרבה מהמתוכנן וזזה כמה מטרים מחוץ לשטח המיועד המקורי והיה זה לילה מתיש במיוחד עבור כולנו.
באחד המפגשים הראשונים של שנתי השלישית בקבוצה איריס לקחה אותי הצידה להגיד לי שהיא מוציאה את מוטי מהקבוצה, כי ברוב השנה הקודמת הוא היה בטיול בהודו ולא עבר הכנה כמו שצריך והיא מרגישה שהוא לא מתאים לקבוצה וגם יש לו חוב לתשלום על הססיון שהוא מסרב להסדיר. התאכזבתי לשמוע את הדברים וחששתי שזה יצור קצת הפרדה בינינו אך למרות זאת נשארנו חברים טובים גם לאחר שעזב. איציק לעומת זאת נשאר בקבוצה.
באותה השנה הפסנתרן שהיה מגיע לנגן לתנועות מבלי לקחת חלק נוסף בפעילויות הקבוצה הפסיק להגיע, כשהתברר שאני רציני בעניין הנגינה ושיש לו מחליף ראוי, וכך נהייתי ה"פסנתרן הראשי". היה מדובר בתפקיד עם הרבה אחריות שאילץ אותי להתחייב להגיע תמיד לכל כיתות התנועות ולסרב להופעות בתשלום שנפלו על ימי הכיתות, דבר שקרה לעיתים קרובות כי הכיתות היו בימי חמישי בערב – יום פופולארי לקביעת הופעות. סדר העדיפויות הזה יצר אצלי קונפליקט מסוים אבל קיבלתי בהשלמה את האחריות כי היה בנגינה לתנועות משהו מאוד מושך, גם בלראות קבוצה של אנשים זזים לפי קצב נגינתי וגם ההרגשה שבאמת מקשיבים לי, הרגשה שהייתה מנוגדת לנגינה מול עוברים ושבים שמדברים בקול ב"גיג" קבלת פנים בחתונה שאמנם היה בתשלום אך הרגיש חסר משמעות, סתמי והחוויר ביחס לנגינה לתנועות. חבריי לקבוצה היו תלויים בי ולא רציתי לאכזב אותם ואת איריס והרבה פעמים בסוף כיתה היו ניגשים אלי באופן אישי להביע הערכה לנגינתי.
מכיוון שאיציק היה פסנתרן, איריס הכניסה גם אותו בהדרגה לעולם הנגינה לתנועות וביקשה ממני להנחות אותו בידע שלי ולעבוד איתו על אילתור ויצירות כתובות והתחיל להיווצר בינינו קשר עמוק של אחריות משותפת. איציק ואני היינו לפעמים מתחלפים בתפקיד הנגינה במהלך הכיתות והוא היה מתנסה באילתור ובביקורים של ז'יל איריס ניגנה רוב הזמן כדי שאוכל להתנסות יותר בתנועות. באותו הזמן כבר התבסס מקומי הקבוע כשרקדתי בכיתה – שני מימין בשורה הראשונה, קרוב אל הפסנתר.